וכשאני מתעוררת לצידך
ורואה את עצמי בעינייך
מרגישה פליאה על עצמי
שלא קירבתי עצמי אל שפתייך

וכשנקודות קטנות של אור
מרצדות כך על פנייך
בוהה אני בכאב אכזבה
ונזכרת בימים בהם חייכת

וכשהגשם שוטף את המרפסות
בהן ישבנו, ושכבנו, ואהבנו כל כך
הזכרונות נשטפים ומטוהרים בשנית
ואותך כך אהבתי כל כך...

והימים שעוברים
לא משכיחים
והזמנים משתנים
כשאנו זזים
והכוחות מתערבים
והלשון משתנה
ואני בזרועותייך

והאמת פורצת
גדרות תיל בוערות
והשכחה מכה
על חטאי אבות
והישות בה בורכת
נעלמת לאט
כשאני בזרועתייך...