מיקום: בונקר צהל"י, אי שם בצפון הארץ

הימים, ימי לחימה קשים.
מכל מקום נשמעות הזעקות, ומכל פינה צצים להם צדקנים יפי נפש
כמו פטריות אחרי הגשם.
גם החורף האפרורי שהחל לא מזמן, לא מקל על התחושות המלנכוליות
שפוקדות אותנו.

כולם מבינים, שזה לא עת למשא ומתן, וכדי להשיג את מבוקשנו
עלינו להשתמש בשיטה אחרת. אין ספק שהמתכונת הנוכחית, תובעת
מאיתנו עוגמת נפש ותסכול לא לנו.
אי אפשר לברוח מזה, זה נמצא בכל מקום. בבתי הקפה, במועדונים,
וגם השיחות הפרטיות ביותר עם החברים, וגם רחמנא לצלן, עם
החברה.

הנושא לא יורד מפרק היום, הוא פוקד אותנו יום וליל, תוך כדי
ריחופו באוויר כעננה קודרת ביום חורף קר.
לעתים נראה כאילו משו מעלינו נושאי השיחה השונים,וכאורח לא
רצוי, מתדפק הוא על דלתות השיחות שלנו, שעד לא מזמן היו
קולחות, קלילות, ואם נהיה כנים עם עצמנו, בועתיות.

יש היגידו שמדובר באסקפיזם טהור, יש היגידו שזו התרבות שלנו,
יש היגידו שהדור שלא היום הוא לא הדור שהיה פעם, ויש היגידו,
כמו תמיד, שהתקשורת אשמה.

אל לנו להסתכל לצדדים; בכל מקום, הדשא שהשכן מעשן יהיה ירוק
יותר, זול יותר, וממסטל יותר, ושכרון החושים הזמני מתמוגג כלא
היה.

הימים הם ימי חשיבה עצמית. ימי תסכול, ושביזות חולפת, כמיטב
הלשון הצהלית.

האם מחר יהיה יותר טוב?
האם בסופו של דבר נוכל להסתכל אחורה ולהגיד, עשינו את זה?
השגנו את מבוקשנו?

או שמא, נשקע במרה שחורה, נוותר לעצמנו, נצבע את החודשים
בצבעים משתנים, נספור את הימים אחורה, ונגיד 3 פעמים ביום, כמו
תלמיד מנטרה מתחיל: "יהיה בסדר, הכל עובר בסוף, גם השירות
הצבאי".

יומני היקר,
גם אם בעוד 14 חודשים, אני חותם טופס טיולים יוצא באותו מקום
שאני נמצא בו היום, אני אהיה חייב לדעת, שעשיתי את זה בידיעה,
שנלחמתי על כל שניה כדי לשפר את השירות שלי, הת"ש שלי, והכי
חשוב - את מצב הרוח.