היוגרט שבמקרר שממש התחשק לי לאכול כבר פג תוקף. הוא לא לבד,
הוא מצטרף לשרשרת של נסיבות שמביאות אותי למעוד  שוב אל בין
זרועותיך. אם לא אוכל, אני אומרת לעצמי, אז לפחות הנאות אחרות.
הלובן של המקרר מנכר והבטן משמיעה קולות שלא ניתן לערער על
קיומם. "שקט מיקה", אני מרגיעה אותה. "הכל יסתדר לבסוף". אבל
היא בשלה, ממשיכה בעקשנות ולא מותירה שום ספק שהיא שייכת
למשפחה. וזה לא שאני יותר טובה, אז כשאתה קופץ על ההזדמנות
לקפוץ עליי אני לא מתנגדת. אני יודעת בדיוק איך זה יסתיים אבל
אני מקווה שאולי הפעם זה לפחות יתחיל אחרת. אולי הפעם תצא
מגדרך ותזמין אותי ואת מיקה לאכול. אני אסכים באיפוק ובחניניות
האופיינים ללידי שאף פעם לא משמיעה קולות קירקור. הארוחה תהיה
נפלאה. הכל יותר טעים כשרעבים. גם אתה. מיקה תודה לך מקרב לב
(שאין לה) ואני אשמח שסוף סוף יש לי קצת שקט מהגיזרה ההיא.


ולחשוב שהתכוונתי להסתפק ביוגורט. במקום זה, הסתפקתי בך. כזאת
אני, מתפשרת. זה לא שהבנוניות אי פעם שימחה אותי, פשוט שכבר
התייאשתי מלקוות ליותר. המדהימה מקומה שנייה, או המוכשרת
שהייתה פעם חברה שלך, או זאת שכותבת שבא לך לבכות. אני לא אחת
מהמיוחדות שלך. או של אף אחד אחר לצורך העניין. אבל כשאתה אומר
לי לקפוץ אני קופצת וכששוב אתה מבטל את הארוחה אני שותקת. מיקה
קצת מתרעמת אבל לא מספיק כדי שגם אתה תשמע.


באותה קלות שאני זורקת את היוגורט לפח אתה זורק אותי אל מחוץ
לחייך. יש לך אחת חדשה, כמובן שהרבה יותר טובה. אתה לוקח אותה
לאכול, ונשאר אצלה לישון. אתה, לא כמוני, לך יש סטנדרטים, אתה
מתעקש. היית לבד אז ניצלת הזדמנות, מה איכפת לך לקפוץ קצת. אבל
בסך הכל (אתה אפילו לא מסביר אבל אני יודעת) מה לך ולמטורפת
שנותנת שמות לדברים מוזרים."מיקה" אתה בטח מסנן לעצמך בזילזול
וצוחק.  "מיקה" אני שוב מרגיעה אותך, לא נורא, מחר נקנה יוגורט
חדש.