עכשיו את שוכבת על המיטה שלי
פרושה בפניי
פעורה כמו ביום הראשון
- לפני זמן שנראה כמו נצח -
כשעוד לא ידעתי מה לעשות איתך
לפני שהתחלתי להשמיד אותך.

עכשיו, כל צבעיך מתערבבים
הוורידים הכחולים עם הכיתוב השחור,
שבילי הנקודות הדקים העדינים עם הגשם הצבעוני,
האדום הזק עם טפטופי הדם הממכרים.

צלילי פסנתר דקיקים קושרים את האוויר כמו חוטי רקמה.
אני שוכבת על המיטה עם הפוך עד הראש ורק הידיים מגששות החוצה,
חוששות מהקור.
מוודאות שאת עדיין כאן.

היא "את בטח חושבת שיש לי חרדת נטישה.."
המכשפה "אני חושבת שאולי זה הגיוני"
היא "למה? אני מתנהגת ככה?"
המכשפה שותקת
היא "אני נקשרת לאנשים יותר מדי, נכון?
אני חייבת להפסיק עם זה.."