אחת לכמה זמן זה מופיע. זה בא והולך כמו גלים בים, רק שאצלי,
הגלים סוחפים לתהומות של רגשות עצבות, געגועים ואין-סוף חרטות
והלקאה עצמית על החלטה שלעתים נדמית כהזדמנות פז אבל לעתים
אחרות היא נראית כאחת ההחלטות המטומטמות והאיוולות שלקחתי
בחיי. מה שבטוח, היא הקשה מביניהן.
לפעמים, אני כמעט בוכה. אני לא מאמא בוי (חודשיים באמריקה
וכבר משתמש בסלנג מקומי), אבל, לא יודע, הקול של אימא בטלפון
שמציקה בשאלות על אם אכלתי, לא רזיתי ושאני לא מפספס לפחות
פרי ביום, מה שבארץ היה מתקבל בהפטרה מהירה, ביטול יד ולעתים
אף בקריאה של "אימא, תעשי טובה ותפסיקי לשגע אותי", הרי שפה,
ממרחקים, זה לעתים מוביל לדמעה. רגשות עזים של געגועים
וכיסופים למשפחה, לחברים, לאחיינים המתוקים ובעיקר למה שהיה
ונותר מאחור.
ולא שהיה זהב, הרי כולנו באנו לפה כי בסתר לבנו קיווינו לטוב
יותר. "רואים רחוק רואים שקוף" שרו "החלונות הגבוהים". מבחוץ,
מכאן, מאמריקה, שם נראה פתאום כגן ורדים וסוגה של שושנים.
אז מה הוא מקטר, אתם חושבים - אם לא טוב לו, שיחזור. אז: א.
הלוואי שזה היה כל כך פשוט, וב. זה לא שלא טוב; לפעמים, כשאני
בסאות ביץ', יושב בפאב על הטיילת, שותה בירה ומתבונן בעוברים
ושבים, באלפי הפרצופים היפים שמרצדים סביבי, בתרבות, בתיירים,
בתושבים, בבחורות, בים, בגלים, אני נרגע. רגשות של אושר ושמחה
מפעמים בי ומציפים אותי. הביאו לי את וולמרט ואני כמו ילד בגן
משחקים. הרשת שבאמריקה ידועה לשמצה, בשבילי היא כמעין שופע של
מציאות חסרות תקדים. ובאאוטלטים אני כמעין כוכב אינסטנט מתוך
ריאליטי מצליח, תנו לי את 15 דקטת התהילה בקניוני המבצעים
ותאמינו לי שהענקתם לי שמחה קטנה ליממה הקרובה. אבל המבצעים,
ההנחות ושאר ההזדמנויות עדיין לא מסווים ולא מצליחים לטשטש את
העובדה כי קשה להגיע לארץ זרה, בלי משפחה, בלי חברים, אלא רק
אנשים מזדמנים שהכרת זה עתה, חלקם ממש נחמדים ומחלקם אתה
מתרשם ומחליט להתרחק, אבל גם הם, עדיין, לא חברים לחיים. אלו
לא יוסי, שי, אלירן ואלעד שאיתם טבלת בגיל 17 בחוף ירושלים
ערום בשלוש בבוקר וחזרת מסטול מעייפות הביתה באותה שעה עם
מחלק העיתונים. אלו לא אודי ונועם שאיתם הלכת לכל סרט חדש של
אלמודובר שיצא בשבע השנים האחרונות. ועכשיו, עכשיו, יוצא סרט
חדש שלו, ופה, במיאמי, עיר שיש בה יותר ספרדים מתושבים דוברי
אנגלית, בכלל לא יודעים מיהו פדרו ולא שמעו על הרגישות של
"הכל אודות אימא" ועל הגאוניות של "דבר אליה". ואפילו תומר,
החבר האמיתי שהכרתי פה, הוא עדיין לא כפיר, שאיתו חלקתי אוהל
בטירונות והוא ממש כאח יקר וחבר אהוב. כשאתה פה, אתה מעריך את
כל אלה, את האחיינים שבגלל שאתה הרווק היחיד שנשאר בין האחים,
סונג'רת לשמרטף עליהם, ולעתים, כשזה בא על חשבון יציאות עם
חברים, ייתכן שקצת כעסתי, אבל עכשיו תנו לי להחזיק את ידידיה,
נהר או תמר, להרגיש את מגע עורם, להרגיע אותם בבכיים, וכן,
אפילו להחליף להם חיתול כשצריך, ועשיתם אותי מאושר ואני מבטיח
שלא לבקש עוד אף דבר.
געגועים, לא קל הרגש הזה. תמיד התגאיתי בכך שאני, יש לי המון
חברים, כל ערב יש לי מה לעשות ועם מי לבלות. מה, שאני אהיה
בבית לבד? אין מצב! אבל כעת, אני נוכח לדעת שהמבחן הכי גדול
של בנאדם הוא היכולת שלו להתמודד עם עצמו. לדעת להיות לבד,
ולא להשתגע. להיות מסוגל להעסיק את עצמך ללא עזרת הזולת,
להגיע הביתה בסוף יום עבודה ולא לטפס על הקירות. הוגה דעות די
אנונימי בשם שפיטלר אמר "למצוא בני אדם החשים ומרגישים אותך
זהו לבטח האושר היפה עלי אדמות", ורק עכשיו אני נוכח לדעת עד
כמה הוא לצערי צודק. כי כאן, באמריקה אין לי חברים שחשים
ומרגישים אותי, לא עדיין. והאם אני מאושר? למען האמת, עדיין
לא. נכון, אני באמריקה, וכן, לא חסר פה כלום לכאורה. אבל
לפעמים, חסר פה הכול. ועל זה אפילו הסיילים הכי גדולים
בחנויות השדרה החמישית לא מפצים. "הזמן עושה את שלו", כולם
אומרים, אז אני לבטח לא מתכוון להילחם בו. אתם יודעים, בסופו
של דבר, גם הגלים הכי סוערים מתנפצים, נשברים ולאט לאט
מתיישרים. אז אני עכשיו על הגל, גולש, מקווה לא להחליק. וגם
אם כן, לא נורא, כי תמיד יש הגל הבא שיבוא ויסחוף אותי למעלה
בחזרה... |