אין הרבה דברים שמפריעים לפושע קשוח כמו ברונו. הרג, מאבקים,
חבלות, שוחד, איומים, נקמה, ואפילו קטיעות איברים, פה ושם, הם
רק עסקים. מיקו ידע את זה, ולכן היה לו כל כך קשה להבין איך
הוא הגיע לאיפה שהוא נמצא.

"יש גבול, ויש רוע. אתה בנאדם רע" המילים האלו טרדו את מיקו
כמו יתוש בשתיים בלילה - איכשהו, הן כל הזמן חזרו, למרות שלא
הניחו לו לרגע מלכתחילה. המילים האלו הם המילים האחרונות
שאוזניו, המכוערות משהו, זכו לשמוע לפני שליבו נכנע לברטה 9
מילמטר של הבוס שלו. המילים האלו ונביחות רועשות. זה הצליל
שליווה אותו מחוץ לגופו המעוך.

ובעודו מחכה בתור, ממשש בידו את פתקית התור שלו, "239945",
הוא מתבונן בשורה ארוכה של מוכי גורל שנאלצו להיפרד מתפקודי
הריאות שלהם באותו יום.
למרות שהוא עוד היה רחוק מאותו מלאך חמור סבר בסופו של התור
הזה, אותו גברי שמחליט מה יהיה גורלך בנצח או שניים הקרובים,
מיקו לא קיווה יותר מדי. בחורים כמוהו לא מגיעים לגן עדן.

ובאמת בשביל מה. "אין רוע אמיתי בעולם, הכול עסקים". לאורך
רוב חיו הבוגרים הידהד בראשו המשפט האלמותי של המנטור שלו,
הבוס הגדול של עולם התחתית של בת ים, ברונו ברניאני. לאורך כל
השטויות שאי פעם ביצע, מחטיפות ארנקים, ועד לאכיפת משטר
ה"פרוטקשן" באלת בייסבול (אין באמת אלות בייסבול בבת ים,
מדובר היה באלה משטרתית תקנית, מאחיו הגדול, מג"בניק). מהפעם
הראשונה שעיצב מחדש את החנות של מרדכי הזקן, תוך שימוש נדיב
בבנזין, ועד למאורע האומלל, שהושיב אותו 239945 בתור לכרטיס
חד כיווני לקומה מינוס מליון, שבו הוא שתל אי אלו כדורים בבוס
המתחרה בזירה הבת ימית. ובגלל זה המילים האחרונות שהוא שמע כל
כך הציקו לו. מילא לפשל ולאכול על זה עופרת, אבל להצליח
ולגמור בתוך מרפסת באתר הבניה התורן ששילם חסות לברונו? למה?
מה כבר קרה?

בכל זאת, מה כבר יכול היה להשתבש? התוכנית הייתה מוכנה, האוטו
בסדר, האקדח סופק באחריות ממוחמד אסנין, הספק הטוב ביותר
מרמלה ועד רמאללה. מה כבר הוא עשה שהגיע לו לסיים את חיו
העלובים בצורה עוד יותר עלובה. בכל זאת, בתור המורבידי הזה,
בתוך ענן שריחף כעת מעל אוהיו, אתה מתחיל לחושב במונחים של
קרמה. אז נכון, למיקו לא הייתה את הקרמה הטובה ביותר בעולם,
אבל אם הכול עסקים, ואין באמת רוע, מה הוא עשה שזה מגיע לו?
והוא היה כל כך נאמן לברונו.

הכול התחיל ביום שלישי. קצת לפני שהסופרנוס, הסידרה האהובה על
מיקו, מטבע הדברים, הסתיימה בעוד שקית גופה שמכילה את הקורבן
הבא של תסריטאים משועממים, ברונו מתקשר. מיקו כבר היה בחוץ
לפני כותרות הסיום. וכשהוא מתייצב בחנות של בורנו, חנות
צעצועים למרבה האירוניה, הוא מנסה לא ליצור קשר עין עם
חואקין, הדני הענק של בורנו. ולא מדובר בסתם כלב גדול. מדובר
בדני ענק - ענק במיוחד. הכלאת דינוזאור בלתי נתפסת בין כלב,
לדוב, להאמר על סטרואידים. מיקו אף פעם לא הרגיש טוב ליד
כלבים.

"הוא מתחיל להגזים" פתח בורנו, והתכוון לאותו בוס מתחרה,
שבסופו של אותו ערב ממש ימצא עצמו ישן עם מדוזות בחולות
ראשון. "השוק הבת ימי הוא מוגבל בהיקפו, כך שאנו נדרשים לשלוט
במסת הצריכה וההספק, גם של המתחרים.." אלוהים, הוא נעשה מעצבן
מאז שהוא התחיל ללמוד כלכלה במכללת בת ים החדשה.
"אני נותן לך את המשימה הזו מיקו, ואל תפשל." ברונו ממשיך,
תוך שהוא מאכיל את חואקין בבקר משובח, "ואל תרגיש רע - אין
רוע בעולם, יש רק עסקים" ועם המשפט הזה, בפעם ה1245- שהוא
שמע, מיקו יצא לדרך. נפגש עם מוחמד, השיג את האוטו, ויצא
לפגוש את מי שעכשיו, באופן אירוני, חולק איתו ספסל בתור האין
סופי, שבאופן מדאיג מתקצר.

מיקו מסתכל בדאגה במלאך הכאוס, שכבר עכשיו נותן בו מבטים. מבט
כזה נתנה בו הזקנה הקבצנית, מחוץ למסעדה של מי שהעז לאיים על
ההגמוניה הברונאית בבת ים. מיקו כעת יושב ומשחזר את היום
האחרון בחייו, מנסה למצוא סיבה לכך שהבוס שלו התחרפן מזעם,
ורוקן עליו שלוש מחסניות. הוא הגה בשאלה, למה בדיוק ברונו טרח
להחליף מחסנית פעמיים (פעמיים!) בכדי להמשיך לירות במיקו שכבר
מזמן עלה לקבל מספר, תוך שהוא שולח את העוזר שלו למחסן להביא
את המחסנית השלישית. מה כבר יכול היה להכעיס אותו כל כך? מה
כבר אפשר לעשות, שהוא כל כך רע, שגרם לברונו להתנהג ככה.

וזה לא שברונו הוא טלית שכולה תכלת. ברזומה שלו מנוסחים אין
ספור מקרים בהם החוק היה לו כהמלצת משרד הבריאות על המרלברו
שלו. הוא היכה, הוא גנב, הוא שלח כמה אנשים לתור שבו מיקו
יושב כעת. היו לו רק שני חריגים. הדבר הראשון היה אונס. ברונו
היה איש של כבוד, ומעולם לא הרשה שהכבוד של בת ים יחולל, שלא
לדבר על בנותיה. לברונו היה מה שלא ניתן אלא לתאר כמערכת משפט
משלו, ועם אחד מאנשיו הורשע בפניו באונס, ברונו טיפל בו בצורה
המתחייבת. הוא אומנם לא שתל אותם כמו את מתחריו בחברת
פטוניות, אבל בואו נגיד שלאחר ההתערבות הכירוגית של ברונו,
התערבות אישית שכללה שימוש יצירתי-משהו בסכין חלודה, אותו אנס
כבר לא יכול היה לאנוס.
או להשתין בעמידה.

למראה התור המתאפס, מיקו עזב לרגע את המחשבות על ברונו, וניסה
להתחקות אחר מה שגרם לבוס ברניאני להכריז עליו כשורש כל הרוע
בעולם. אם רק היה יודע שבאותו הערב ברונו התבונן על בן החסות
שלו, מתוך "דודג'" 74 אדומה, על כל הסטייל המשתמע ממנה, מלטף
את חוליו, גולדן-טרייר כל כך קטן שהעוזר של ברונו נאלץ לחלץ
מקערת האוכל של חואקין כל כמה ימים. ברונו החליט לבחון את דג
הרקק המרושע שלו, לא כי הוא לא סמך עליו, אלא כי פשוט הייתה
לו תחושה לא טובה.

"מכונית, מוחמד, אקדח..." מתחיל מיקו לשחזר את הערב, "שלוש
יריות, בעורף, כמו שצריך..." חשב מיקו, תוך שהוא מהנהן בהסכמה
כלפי עצמו. "כמו שצריך", כי מיקו רואה יותר מדי סרטים. ירייה
אחת מספיקה, האחרות סתם מלכלכות את השטיח. "מה כבר עשיתי" מה
כבר יכול היה להוביל אותו לעמוד מול בית המשפט של ברונו? הרי
אין באמת רוע בעולם, יש רק שני חריגים, אונס, והדבר השני..

"אוי שיט".

ההכרה בעטה במיקו 2 דקות לפני שגבי הראה לו את הדרך למטה.
הבעיה הייתה לא בביצוע. אחרי שמיקו בזבז שניות יקרות ביריות
מיותרות, הוא שעט החוצה בריצה מטורפת, תוך שהוא עובר במהירות
על פני רכב מוכר... באותם הרגעים לא היה לו זמן להגות בדבר
והוא המשיך בריצה מטורפת בין סמטאות בת ים. הפיל כל מה שנקרא
לו בדרך, פחים, אנשים, מפלס את דרכו לחופש.
הוא כל כך שמח על ההזדמנות לעלות דרגה, היה כל כך נרגש
מהביצוע הפילהרמוני של מסע ההרג שלו, שכלל לא הבחין
בליאונרדו. ליאונרדו לא היה פושע, הוא לא היה עבריין. הוא גם
לא היה בנאדם. ליאונרדו הוא גור בן חודשיים, לברדור-רטריבר
שנראה כאילו הוא נפל מאריזה של נייר טואלט. ליאונרדו פקח
עיניים חומות ענקיות אל מול האיש המוזר שרץ כלפיו. לא היה לו
סיכוי מול המגפיים הבוציות של הפושע המעוך מבת ים.
תוך כדי גלישה מטורפת שבעה מדורים בכיוון דרום, מיקו לא האמין
למזל הרע שלו. כל זה קרה ממש מול העיניים הזועמות של הבוס
שלו.

כי אתם מבינים, אין הרבה דברים שמפריעים לפושע קשוח כמו
ברונו.   הכל זה עסקים. אבל לבעוט בגור כלבים בן חודשיים? זה
סתם רוע אמיתי.