עליך שנשכחת.

מטפחת לילותיה בשנאה צרודת קול ומוזנחת מראה.

קשטי לי את חדרי שלי,
קשטי אותו כאוות בשרי.
במוטיב השעונים.
גדולים, קטנים, מרובעים ומשולשים.
בשעון חול אחד עצום...

לא היום,
לא ארדם היום...
מטפחת לילותיה בשנאה גלומה זו,
כשם שפעם ידעה לטפח אהבה, שכוחת שם.

תקתוק חסר היגיון
מתנגן לו ברקע מסיבת התה שערכה לכבוד יתושי הליל.
למעלה, מבעד לענן, נצטיירו צורות חסרות משמעות.

המספריים השתגעו,
לא נחו לרגע.
התערבבו להם באמביוולנטיות מעצבנת שכזו
עם היוניספרה, כך היא סיפרה.
כן, גם כן עוד אחת.
כלימה ובושה,
בושה וכלימה.

ורק היא, התנשמה כבהמה פצועה,
הניחה את ראשה אחורה ונתנה ליתושים לאכול אותה.
כי היא גאה בדמה המשובח.
אחרי שעה שלא זזה, גם לא פצתה פיה הקטן,
שיחי וורד קוצני - עטפוה
ושוב, בתקתוק חולני, הם גדלו מעליה...

"הם גדלו מעלי, מתחתי, מסביבי, בתוכי!
והסתלסלו בנחת מסביב לזרועותי האכולות."

הברושים צחקקו
והציפורים המשיכו לנדוד אחר החופש,
היכן שלא נשמע,
אף לא פעם אחת -
צלילו של השעון הזה.