"ראית פעם בחורה ששורקת? אין אחי, אני מאוהב", יוסי, החבר הכי
טוב שלי והבן של השכנים מזה שבע עשרה שנים, הכריז הכרזה זו
בפניי, מאושר, נוטף זיעה מפניו. בדיוק סיימנו את הריצה היומית
שלנו.
"את האמת אף פעם לא ראיתי בחורה ששורקת, אז אתה בעצם אומר
שאתה מאוהב בה כי היא מיוחדת?"
"ייחודית אחי", יוסי קרן, זו פעם הראשונה שאני רואה אותו קורן
מאז קרן, החברה שלו לשעבר שכרגע בטח שוכבת עם הבלונדיני שלה.
"תקשיב גבר", הנחתי יד על כתפו והמשכתי בנימה חברית, "אתה
חייב להבין שבחורות ייחודיות מסוכנות, אתה רוצה למצוא את עצמך
עם מישהי שתהיה כל כך שונה שלא תסתדר איתה? חוץ מזה, היא בטח
לסבית" הדגשתי את ה'לסבית' בנימת ניצחון, פניו של יוסי נפלו
כאילו השלו אותו שזכה בלוטו.
הוא לא הגיב, רק הניד ראשו בייאוש, התחלנו ללכת לכיוון הבתים
שלנו מהטיילת, אחרי חמש דקות של הליכה התחיל לרדת גשם. העצבות
שמביא איתו הגשם במקום הזה לא תיאמן גם בסיפורים ההזויים
ביותר של טבח ספרדי. חמש דקות השתיקה היו מעיקות למדי והתחלתי
שוב את שכנועיי, כדי לבדוק אם יוסי חזר לחשוב עליה.
"אתה יודע מי שורקת? הפיראטית מ-'להרוג את ביל', אתה רוצה
לצאת עם פיראטית?"
"אבל אחי היא לא פיראטית", עצרתי את עצמי מלצחוק, יוסי הבחין
בכך ואגרף לי קלות את הכתף, בדיוק בנקודה הכואבת. הושתקתי ע"י
בחור שמתאהב בבחורה בגלל שריקותיה.
"היא די מדהימה, אתה תראה אותה מחר בבית ספר".
"טוב", הפעם אני התייאשתי, לא היה לי דבר לומר מלבד 'טוב'
סתמי שכזה, הרי איך אני יכול להתגבר על אחת ששורקת? היא בטח
לסבית.
אותו הערב ישבתי מול המחשב היקר שלי, המסך המרצד הראה כי שוב,
כמו כל ערב, קיבלתי ארבעים ושמונה הודעות חדשות במייל, ארבעים
וארבע מהן היו הודעות זבל, רובן על רצוני העז להגדיל את החזה
שלי, חלקן הקטן על בית נופש ברומניה, במחיר מציאה של שלושה
סוסים וכלב, רצוי שהסוסים יהיו מתים.
שתי הודעות היו מאיזו אחת מעצבנת שלצערי הרב נתתי לה את
הכתובת שלי, ומאז כל ערב מתקבלות אצלי שתי הודעות. לפעמים
ההודעות על חיילים נעדרים שאם אני לא אעביר אותן הלאה, עדיף
לי למות כי אין לי לב. לפעמים ההודעות הן מצגות מלבבות של
כלבים בחיתולים, אין לי מושג איפה חיים האנשים שמחתלים את
הכלבים שלהם, אבל אם אני לא אמצא עבודה בנדל"ן, קרוב לוודאי
שאטיל עליהם איזו פצצת אטום, בלי הגזמה.
הודעה אחת הייתה מיוסי, ההודעה נוסחה כך: "אחי אני לא יכול
יותר, היא לא לומדת איתנו בסוף". רשמתי לו בחזרה "אם לא היא
אז אף אחת, יותר טוב כלום מכמעט", אני אוהב לצטט שירים מדכאים
ליוסי, הוא מפנים מהם מאוד מהר, לפעמים מודה לי, לפעמים מאגרף
לי את הכתף, כבר התרגלתי ליחס הזה ממנו. שלחתי לו את ההודעה
עם סמיילי מחייך וציני, מרשה לעצמי ציניות כי הוא מכיר אותי
כבר חמש עשרה שנים. יוסי שולח הודעות במייל, כי הוא פשוט אוהב
את זה, אין לו סיבה מיוחדת. בחור מיוחד היוסי הזה.
ההודעה האחרונה שקראתי בעייפות הייתה ממיכל, תמיד אני קורא את
ההודעות שלה אחרונות, אני שונא את זה. מיכל, יום בהיר אחד
לפני כשנה, שלחה לי הודעה ובה המילה הזו: "איתי?". לקח לי זמן
להבין שמדובר בשם של בחור, 'איתי', ולא במילה שהנרדפת לה היא
'עימי'. לי בכלל קוראים שי, יוסי קורא לי אחי, אימא שלי קוראת
לי שייל'ה, אבא שלי ואחים שלי קוראים לי שי בטון גברי כזה,
אחותי קוראת לי שייק'ה, וסבתא שלי קוראת לי רונן, כי אני
מזכיר לה את אח שלה שמת לפני שלושים שנה, וגם כי היא סנילית.
לאחר התייעצות קלה עם יוסי, החלטתי להיות אותו איתי שמיכל כל
כך מעוניינת להתכתב איתו במייל, ולהשיב לה בהודעה "כן, זה
אני". מאז אנחנו בקשר של הודעות ארוכות וטובות וגם כאלה קצרות
שמשאירות לי חיוך על השפתיים לפחות עד הבוקר למחרת, כי בכל
זאת - יש בית ספר ובית ספר זה מדכא. מיכל קוראת לי איתי.
אחרי כתיבת שני עמודים ארוכים למיכל, כיביתי את המסך המרצד
וקפצתי על המיטה מאחוריי, לא מתפשט, לא מתלבש, לא מצחצח
שיניים, לא משתין, כן עייף, מאוד. נרדמתי תוך עשרים ושבע
שניות.
התעוררתי הבוקר כשרגל שמאל מניחה עצמה ראשונה על הרצפה, הלכתי
לכיוון המקלחת, נושף על המראה את הריח שלי ומדמיין אותה
מתנפצת. צחצחתי שיניים וירקתי שאריות מאתמול לכיור מקלל.
כפכפתי את לחיי עד כדי כאב והתעוררתי, הפעם באמת.
שתיית כוס התה בבוקר תמיד פותחת את הסינוסים למחר חדש, חבל
שהיום לא מחר. אני נושם אוויר ישראלי ונחנק למוות. אני מתחיל
ללכת לכיוון בית הספר בידיעה שמחכה לי בו מוות איטי וארוך.
אני בבית ספר, מבחין בהמולה נוראית של תלמידים חרמנים ופקעצות
בורוד במגרש הכדורסל. אני מתחיל ללכת לכיוון ההמולה, מסביב
הכל הופך אפור אבל אני מחייך, תמיד כשיש המולה כזו המנהל
הדביל מוסר לנו כי היום בדיוק לפני שלושים וארבע שנים התרחש
משהו גדול. אני תמיד חושב על היום שבו הוא יכריז שהיום, לפני
שלושים וארבע שנים, ראש ממשלה הפליץ בפומבי.
אני מתיישב על המדרגות המגוחכות שצמודות למגרש הכדורסל, לידי
עומדים שני מורים, מתלחשים ביניהם, מהצד השני ריכוז הפקעצות
הגדול בהיסטוריה כשלידן ערסים שלא ניתן לתאר אפילו. המנהל
פותח בנאומו.
"אתמול...".
אתמול?
"אתמול בשעות הערב המאוחרות התאבד תלמיד בית הספר, יוסי
גולדשטיין".
מה?
"היום תעבור היועצת בין הכיתות, תדבר איתכם על הנושא, זהו הלם
גדול לכולנו, יוסי היה..."
המנהל הפך לכתם צבע כרגע. כל מה שאני יכול לחשוב עליו הוא
כלום.
הרוח שרקה באוזניי כל היום את המנון הקרב של הרוק, אני חייב
להיות חזק, ואם לא חזק אז ליפול במקום בטוח. שתקתי כל זמן שבו
דיברו על יוסי. יועצת שרק עושה את העבודה שלה ותלמידים שבקושי
מכירים אותו ומחליטים לבכות עליו ביחד. אם זה יגרום להפסדת
שעה נוספת של לימודים, אז למה לא?
ישבתי בפינה המרוחקת של הכיתה והדחקתי טוב טוב את ההודעה
הדבילית ששלחתי לו אתמול, מקווה באנוכיות יתר, שהוא לחץ על
ההדק לפני שקיבל אותה. הפנים שלי היו אדישות לכל מה שקורה,
וכשהיועצת פנתה אליי מול כל הכיתה כדי לקבל את דעתי על הנושא,
לא הצלחתי להגיב כמו שהמערכת ציפתה ממני.
"שי, אתה היית חבר טוב של יוסי, אתה רוצה לספר משהו? להגיד
איך אתה מרגיש?"
שלושים ושניים זוגות עיניים מסתכלים עליי, חלקם יפים, חלקם
מוזרים. שישים וארבעה אישונים שמחכים לתשובה דומעת. השפלתי
מבטי בשנייה אחת והרמתי אותו חזרה למעלה בשנייה אחרת.
"אני חושב שיוסי שורק עכשיו מעלינו".
המורה שישבה ליד היועצת חשבה שזו חוצפה מצידי להגיד מה יוסי
עושה עכשיו.
"צא מהכיתה".
ברצון יצאתי.
כשהלכתי לדלת פקעצה התחילה למשוך באף, דמעות של איפור יורדות
לה למחשוף הורוד ומרטיבות אותו. אחד הערסים, החבר שלה, שם לי
רגל במעבר, הלכתי מעליה והתאפקתי לא לבעוט בו. הפנים שלי לא
היו אדישות יותר, הפנים שלי כעסו.
התיישבתי בחוץ ליד הדלת, מחכה שיוסי ייצא אחריי, תמיד הוא היה
יוצא אחריי, היה אומר למורה שזה לא הוגן שהיא מוציאה אותי רק
כי אני ציני. מיד אחר כך היא הייתה מוציאה אותו כי הוא לא
סנגור, עדיין לא, אף פעם לא.
היועצת דיברה איתי עד שש בערב אותו היום, רק היא דיברה. אני
חזרתי הביתה, החלפתי מכנסיים ויצאתי לריצה, הגשם הפעם
הפתיעעשיתי עצמי מקשיב וספרתי כבשים כחולות, הן תמיד מרגיעות
אותי.
באמצע וגרם לי לרוץ מהר יותר, להיאבק בו עד המוות. הרגליים
רצו להן על המדרכה השבורה והמחשבות הלכו לי בראש, שורקות
לכיוון החורף שלי. ההורים שלי בטח יישבו אצל זיוה השכנה, אימא
של יוסי, עד מאוחר, מנחמים אבלים ושותים קפה עם עוגיות
מרוקאיות. אני אפילו לא חושב על לבקר אותם.
יוסי שנא את ההורים שלו ובכלל את המשפחה שלו, רק את החתול שלו
הוא חיבב, אבל אחיו הגדול חזר לפני שנה עצבני מהצבא ובעט
בחתול עד שנרגע. החתול מת אחרי יומיים כי הלסת שלו נשברה והוא
לא יכול היה לאכול כלום. הוא היה מת אחרי שבוע בכל מקרה, פשוט
יוסי החליט לקחת אותו לחניה ולירות לו בראש עם האקדח של אבא
שלו, זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא השתמש באקדח, בפעם השנייה
הוא ירה בעצמו.
הריצה שלי הסתיימה מהר יחסית כי היה משעמם להתחרות בעצמי וגם
כי הערסים בתחנת האוטובוס ירקו על הכביש יותר מהגשם, וידעתי
שאחת היריקות תפגע בי מתישהו, בטעות או במתכוון. הסתובבתי
לכיוון הבית, נוטף, יודע שהוא לא באמת שורק שם למעלה.
אחרי מקלחת קרה, המחשב חיכה לי, הדלקתי את המסך, ארבעה סרטים
ירדו לכונן, שלושה עשר דיסקים של מוזיקה נעצרו באמצע ההורדה,
ארבעים ושבע הודעות חיכו שאקרא אותן.
ארבעים וארבע על ציצים ורומניה, שתיים על כלבים בחיתולים, אחת
ממיכל.
קראתי את ההודעה ממיכל בחוסר עניין, לא כי לא התעניינתי, כי
יותר מהכל רציתי לכתוב לה בחזרה. אחרי עמוד ורבע בו סיפרה לי
שהיא התקבלה לתפקיד משקית ת"ש, אותו היא כל כך רצתה, אחרי
עמוד ורבע בו היא פירטה למה היא אוהבת נעליים לבנות יותר
משחורות, והמסקנה הזו גרמה לה לריב מצחיק עם חברה טובה שלה,
אחרי עמוד ורבע בו היא נשמעה מחויכת מתמיד, כתבתי לה את
הדברים הבאים:
"יוסי התאבד. אני לא איתי. רוצה להיפגש?"
אני מאוד אימפולסיבי אחרי מקרים של מוות, תשאלו את כל מי שצפה
איתי בשידור חי של שני תאומים קורסים. תשאלו את יוסי.
לקח לי שלוש שעות, ארבעים וארבע דקות ושש עשרה שניות להירדם.
חלמתי על לפני שנתיים.
בית ספר, ריצה, מחשב, ארבעים ושש הודעות. כולן לזבל. ככה עבר
עליי כל השבוע. מיכל לא החזירה תשובה, גם אני לא הייתי מחזיר
תשובה. היא בטח מחפשת את איתי שלה עכשיו. ביום חמישי, שלושה
ימים אחרי שיוסי התאבד, ביקרתי את המשפחה שלו. ההורים שלי
לחצו עליי כל כך שרק כדי שלהם יהיה שקט נפשי ולי יהיה שקט
כללי, הלכתי לנחם.
בחוץ כולם ישבו על כיסאות נוי מפלסטיק, שתו קפה ודיברו על
עניינים כאלה ואחרים שקורים בישוב. הם עברו לפוליטיקה עד
שליאון, השמאלני הצרפתי, קם בזעם ועזב, אז הם שתקו. עד לכוס
הקפה הבאה.
אחרי השעה בה ישבתי איתם בחוץ, אזרתי אומץ ונכנסתי לתוך הבית.
בסלון ישבו ההורים שלו ושני חברים קרובים. ההורים של יוסי,
היו שני שמנים שחוץ מלעבוד, לראות טלוויזיה ולצעוק על יוסי לא
עשו כלום בחיים שלהם. הסתכלתי עליהם, אמרתי "אני מצטער" בטון
הדיבור הרגיל שלי, לא הייתה תגובה. הם שנאו אותי בדיוק כמו
ששנאתי אותם. הם האשימו אותי בכך שיוסי הפסיק עם מזרחית ועבר
לאביב גפן, אני האשמתי את גיל ההתבגרות של יוסי ואותם.
התחלתי להסתובב ברחבי הבית, מקווה למצוא אותו. אחותו הקטנה
שיחקה בברביות בחדר הקסום שלה ואחיו הגדול ישב במרפסת
הפנימית, שנמצאת ליד החדר של האחות. הוא ישב על כיסא נדנדה,
בקבוק בירה כמעט ריק מעטר את הרצפה לידו. הוא עישן סיגריה
ונראה נוצץ לרגעים ספורים. אחיו היה בחור טוב בסך הכל, אבל
מאז שהוא איבד חצי מהיחידה שלו בעזה, הוא לא חזר לעצמו וכל
שבת שהיה בבית   היה מוציא את הכעס על יוסי, או על החתול. יוסי
גדל לשנוא אותו, שוכח את כל שקי-הקמח שהיה עושה לנו כשהיינו
קטנים. אני לא שכחתי, אבל אני גם לא אח שלו.
התקרבתי אליו, הנחתי את היד על הכתף שלו ולחצתי חזק, זה סימן
עידוד מוכר בין זכרים.
"אתה ויוסי הייתם שני דפוקים" הוא אמר רציני, ואז חייך חיוך
עצוב.
"הכל טוב מני?" שאלתי למרות שידעתי שאין דבר טוב כרגע.
"למה הוא עשה את זה? אתה ידעת הכל עליו, ידעת באיזה שעה הוא
מאונן ובאיזה שעה הוא הולך לישון, אז בטוח אתה גם יודע למה
הוא עשה את זה"
"אין לי מושג", עניתי, מנסה לשכוח את ההודעה שנשלחה בערב
ההתאבדות.
הוא הניח את ידו על ידי, "תעלה לחדר של יוסי, הוא השאיר שם
מכתב בשבילך, אחר כך עוף הביתה".
עשיתי מה שביקש. עליתי לחדר של יוסי, החדר שלו היה מבודד משאר
הבית, קומה שנייה שהיא רק בשבילו, תמיד צחקתי עליו שהוא כנראה
הנורמאלי היחיד במשפחה שלו, כי הוא קרוב יותר לשמש. תמיד הוא
ענה שבלילה אין שמש.
החדר שלו נשאר מבולגן כמו שתמיד היה. בגד זרוק פה, שיעורי בית
שם, דף עם קשקוש ארוטי מתחת לשולחן. כנראה נפל מהרוח שבאה
מכיוון החלון הפתוח. צמרמורת עברה בי וסגרתי את החלון.
פתחתי את המגירה הראשונה בארון הבגדים הענקי שלו, מנסה למצוא
זכר ליוסי. היו שם רק תמונות של בנות שאסף מעיתונים, לא
פורנו. יוסי כיבד את המין הנשי ואהב אותו אהבה גדולה. שם,
בתוך המגירה, שכבה לה היסטוריה מתועדת של כל האהבות הנכזבות
של יוסי, מכוכבות קולנוע ועד כאלה שמפרסמות ניתוחי לייזר
לעיניים. חייכתי, לא יכולתי להתאפק. הייתה שם גם תמונה אחת של
קרן. תמונה של זו ששורקת יוסי עדיין לא השיג. המגירה מתחת
הייתה מלאה קונדומים סגורים היטב, גם לי יש מגירה כזו בבית.
לפעמים היה נדמה שאנחנו קונים קונדומים רק כדי לשמר אותם.
המגירה התחתונה הייתה ריקה, חיכתה לרגע שימלאו אותה.
על השולחן ישב מאובק מעט מכתב ועליו רשום 'אחי', ובסוגריים
'שי', רק כדי שאח שלו לא יעז לקרוא. קרעתי את המעטפה בקלות
יתר, יוסי גמר את הדרמטיות מזמן. המכתב היה מונוטוני, לא סיפק
סיבה להתאבדות ורק נתן לי, אח שלו, הוראות מפורטות שיגשימו לו
חלום ישן.
בסוף המכתב הוא כתב את המילים הבאות 'כשתשמע אותה שורקת,
תסתובב ותנשק אותה, תברר אם יש לה טעם של תותים'.
סוף השבוע עבר במחשבות של איפה ולאן. חיכיתי ליום ראשון.
חיכיתי לבית ספר.
בבוקר, כשקמתי, לקחתי את התיק עם דיסק צרוב ומוכן לפעולה.
הלכתי בקצב קבוע לבית ספר ובמאה המטרים האחרונים התחלתי לרוץ,
רוח קרה פיזרה את השיער שלי ויובש עטף לי את השפתיים. שתיתי
מים קפואים בברזייה וחיכיתי בקוצר רוח שהשיעור הראשון יעבור.
בהפסקה הקצרה שהייתה שילמתי לאב הבית חמישים שקלים בתנאי
שישאיר את החדר שלו לא נעול. השיעור השני עבר בעצלתיים. אחריו
הפסקה גדולה. לקחתי את הדיסק והתגנבתי לחדר, את הדיסק הנחתי
במערכת הכריזה והגברתי את הווליום. לפני שהפעלתי את המוזיקה
אמרתי מחייך למיקרופון, לכל בית הספר.
"תלמידים יקרים"
"יוסי גולדשטיין נפטר לפני שבוע, הוא ביקש ממני, שי גונן,אני
מדמיין את כולם מסתובבים אליי כאילו הייתי אלוהים של רגע.
למסור לכם שאתם, כולכם, על הזין שלו. אה וש... תצאו מהסרט שבו
אתם נמצאים".
לחצתי פליי. 'כמה יוסי' של ברי סחרוף התחיל להתנגן ברקע עם
גיטרה מטורפת והמון רוק'נרול בלב, כמו שיוסי אהב.
לשכונה ההיא קראו
על שם יושב ראש הכנסת
רומנים, מרוקאים, פולנים
התערבבו בחולות
הרבה מלפפון חמוץ
הרבה לחם עם חלווה
במצעד הפזמונים השנתי
ראשונה דליילה
כמה חול
כמה יוסי
היה טוב
היה יוסי
יוסי יושב על השולחן לידי, מעשן עשב לא מוכר בפעם הראשונה
במותו ונהנה. על הזכוכית של הדלת, כבר דופק מנהל דביל אחד
כשמאחוריו אב הבית שמחייך ומרים את האצבע שלו כאות להצלחת
המשימה. אחר כך הוא חובט בדלת לבקשת המנהל ומוציא אותי בכוח.
אני מאושר. המנהל צורח עליי לעיני שישים ושישה תלמידים שבדיוק
היו במסדרון, מוחאים לי כפיים, ספק זלזול ספק הערכה, לא באמת
אכפת לי, יוסי יכול לנוח בשקט עכשיו.
השעו אותי לשבועיים מבית ספר.
ביום רביעי של אותו השבוע קמתי אפוף שינה בשעות הערב, השעון
הביולוגי שלי התהפך תוך שלושה ימים בלבד, שיא גינס אישי. אני
בודק את הדואר האלקטרוני בפעם המי יודע כמה בחיי. ארבעים
ושבעה מכתבים חדשים, אני מתפלל שהאחרון יהיה ממיכל. הוא אכן
ממיכל.
'אני מצטערת על יוסי, למרות שבטח תגיד שאין על מה. אני שונאת
אותך על זה שאתה לא איתי. מתי אתה רוצה להיפגש?'
אני מגיב.
'אני שי, זה מתחרז עם איתי בדרך חולנית משהו, אני פנוי כל
יום, כל היום, מתי שתרצי'.
אני שולח את ההודעה עם הסמיילי שהייתי רגיל לשלוח ליוסי,
מקווה שזה לא יגרום גם למיכל להתאבד. אחרי שעה של ישיבה דרוכה
מול המחשב ותיפוף מנגינה לא ברורה עם האצבעות אני מקבל תגובה
לתגובה שלי.
'היי שי, מחר באחת בצהריים? תל אביב? קפה ג'ו בדיזינגוף?'.
כל חיי לא הייתי מאושר ועצוב כל כך באותו הרגע. אני מוצא את
עצמי צורח בתוך הבית, מרגיש חנוק, פותח את החלון וצורח לכיוון
העולם.
"סתום ת'פה".
אחד השכנים צועק לכיווני. אני סותם אותו ומחייך עם דמעות
בעיניים.
'אני שם'.
אני מקליד במהירות ושולח לה את ההודעה.
הלכתי לישון כדי שאקום מוקדם ביום למחרת. מיד אחרי ההשכמה
עשיתי לעצמי מקלחת קרה, חור הניקוז נסתם לאחר חמש דקות. לא
התקלחתי שבועיים. פתחתי אותו והמשכתי לנקות את הלכלוך שהרשיתי
לעצמי לצבור מאז שאיש הסוד שלי מת.
שמתי את הג'ינס הכי משופשף שלי, את החולצה הכי קרועה שלי ואת
הנעליים הכי מלוכלכות שלי, כמו שמיכל אמרה לי שהיא אוהבת.
שלוש וחצי שניות לאחר מכן הורדתי את כל הבגדים ולבשתי בדיוק
את ההיפך: חולצה עם צווארון, כזו של ערסים שהולכים למסיבות
בנתניה, ג'ינס עם כתמי צבע מסודרים באופן סימטרי ומעט מטריד
ונעליים שחורות שאיתן אני הולך לחתונות בלית ברירה, למרות שהן
קטנות עליי בארבע מידות. אני לא צריך להתחנף למיכל ולמרות
שאני שונא את הבגדים האלה אני אלך דווקא איתם, כדי ליצור חזות
מאיימת. שלוש וחצי שניות לאחר מכן שוב החלפתי בגדים.
שעתיים וארבעים זוגות מכנסיים אחרי הייתי מוכן - חולצת טריקו
לבנה, מעט צמודה ומכנס שלושת רבע שהופך אותי לנמוך ממה שאני
באמת. במקום נעליים, כפכפים. מרוב שהחלפתי בגדים הצלחתי לגרום
לעצמי להזיע ולהסריח שוב אז הלכתי שוב להתקלח. סיימתי להתקלח,
סיימתי להתלבש בפעם האחרונה באמת ויצאתי לכיוון תחנת
האוטובוס, למזלי היא הייתה ריקה מאדם. מאז שהשעו אותי מבית
ספר כל הישוב מסתכל עליי בעיניים שונאות כל כך, שכבר אפילו
אין לי חשק לרוץ.
התיישבתי באוטובוס, מביט דרך חלון הזכוכית ונותן לאף שלי
להתנגח בו מעט, זה מאוד כיף וחבל לי שאנשים לא מודעים לכך כי
הם לחוצים שיראו אותם מתנהגים מוזר. כמובן שברגע שמישהו הבחין
בי מנגח את אפי בחלון האוטובוס, הפסקתי מיד. גם אני בן אדם,
אחרי הכל.
אני פוגש את מיכל בקפה ג'ו. היא נראית יותר טוב במציאות.
בתמונה שהיא שלחה לי כל מה שהיה ניתן לראות הוא שהיא מאוד
סובלת כשמצלמים אותה. ברגע שאנחנו מתיישבים המלצרית מיד
נדחפת- "מה אתם רוצים להזמין?".
אני כמעט בועט בה על ההידחפות. מבחינתי היא תקבל חמישה עשר
שקלים טיפ, ואני מאלה שתמיד נותנים עשרים.
מיכל מזמינה קפה הפוך, אני מזמין תה, שייפתחו לי הסינוסים
למחר חדש. לאחר ההזמנה מיכל מתחילה את השיחה. השפתיים שלה
מתקרבות לשלי, יש לה משהו חשוב לומר.
"אני ממש שונאת אותך עכשיו"
"אני יודע"
"למה יוסי התאבד?"
"היה חסר לו טעם של תותים"
"אני מבינה"
"את לא"
"אתה כן?"
"אולי, יוסי זה יוסי, אני זה אני. יוסי התאבד, אני לא, אם
הייתי מבין הייתי מצטרף אליו"
"אבל אולי אתה מבין ועלייך זה פחות משפיע, הרי אתה בן אדם
אחר"
"תלוי איך את מגדירה אחר"
"התחלת להיות לי פלצן עכשיו?"
אנחנו מתפוצצים מצחוק, המלצרית מגיעה עם הקפה ההפוך ועם התה,
כמעט שופכת אותו עליי, מתבוננת בנו שתי שניות בדיוק והולכת
לשולחן אחר. אני לוגם לגימה אחת ומעז לשאול למרות שאין לי
זכות- "את עדיין שונאת אותי?"
"לא", היא מחייכת ומוסיפה סוכר לקפה, "יש להם חרא קפה".
"גם התה לא משהו", אני מוסיף, "כאילו... איך אפשר לקלקל תה?".
"עם כמות השתן שהם שמים בתוכו אני לא אתפלא".
אני לא מתאפק וצוחק שוב, מביט בה שותה וסובלת.
"סליחה" אני מתנצל בפניה על ההתחזות.
"זה בסדר, אתה חמוד"
"מי זה איתי?"
"אין איתי, יש שי"
התה שורף לי את הלשון, אין לי מה לומר. השתיקה יפה לי כל כך
ברגעים אלה.
"יש גם מיכל" אני אומר לה אחרי מספר שניות. פעם ראשונה שאני
לא סופר זמנים.
"אני כבר בא, שנייה שירותים"
אני קם מהכיסא והולך לשירותים, נראה שהשבועיים המזופתים ביותר
בחיי עברו להם ועכשיו אני יכול להרשות לעצמי לחייך בלי רגשות
אשמה.
אני לא באמת צריך להתפנות. אני פשוט צריך להביט במראה ולומר
לבבואה המשתקפת:                'יש לי חברה. יש לך חברה!'.
יוסי
שורק ומעיר את כל אירלנד שתשמח איתי.
אני חוזר לבית הקפה, המקום בו ישבה מיכל ריק מאדם. אני הולך
למלצרית, שואל אותה איפה הבחורה שישבה איתי לפני כמה דקות.
היא משיבה שראתה אותה יוצאת מהר מהמקום והולכת. על השולחן
משורבט על מפית בסתמיות יתר 'אני לא יכולה'. אני מבקש חשבון
ושם עשרים שקלים טיפ, למרות ששנאתי את המלצרית.
נסעתי חזרה באוטובוס, מרחיק את האף מהחלון, ארבעים ושתיים
דקות ועשרים וארבע שניות של נסיעה מייגעת. הגעתי לישוב שכוח
האל הזה מסריח מייאוש. התחלתי לרוץ הביתה, בורח מהיום שעבר
עליי, בדיוק בפנייה לכיוון הרחוב בו נמצאים הבתים שלי ושל
יוסי שמעתי שריקה מאחוריי, ידעתי שזו היא, הסתובבתי ונישקתי
אותה. היה לה טעם של קיץ ויותר מזה היה לה טעם של תותים. עוד
עשרים ושתיים דקות אני אספר ליוסי.