אני מחפשת חוקיות בחיים האלה.
לקום כל בוקר באותה מיטה, לשטוף פנים במים קרים, לפהק את אותם
פיהוקים כמו אתמול, לשתות תה בספל הכחול, לשמוע את אותם שירים
בדיסקמן, לחכות לאותה שיחה, לסרוג שורה של עיינים מאתמול, לקלף
את עצמי ולהיות אחרת, לשאול את עצמי, לחפור ולנבור, לצעוד על
השביל המרוצף אבנים צהובות, צעד אחד קדימה ושניים אחורה.
כל יום מחדש.

כשכבר יוצא לי, אני מפחדת ובורחת, אז מה הטעם להמשיך?
ז"א, זה כמו שיש דברים שכבר נתונים אצלינו, ואומרים שבלתי ניתן
לשנותם. אני משתדלת להאמין שניתן.
אבל בכל אופן, עזבו לשנות, כרגע הכי נוח לי להגיד שטוב לי
בחיים, עם האגרסיות, הפחד ממחויבות ועוד אלפי דברים, אז אני
אומרת, וממשיכה להטיף, בעיקר לעצמי, על זכויות בעלי חיים.