נוסעת ונוסעת, רמזורים בסיטונאות
יודעת, לא יודעת, אולי מחר אני אמות
ואולי הכול לשווא
ולאו דווקא עכשיו
עד שאגיע אליו
הוא ממילא לא יאהב
מדליקה סיגריה - להתכחש
מהכיס שולפת אש
מהרהרת, בוחנת, משחזרת, חושבת -
אוהבת?
ואם לאו אז מדוע?
מדוע הכאב?
מרוב המחשבות כואב הראש.
כואב הלב.
ושוב, המסקנה...
שהסקתי גם אתמול.
ולפני אתמול
ולפני לפני אתמול
ולפני לפני לפני אתמול:
"סעי הביתה, תעזבי הכול!"
אז חוזרת.
מסתובבת.
אבל למה עוד כואבת?
אל בית עצמי, ואל מיטתי
בבושת פנים נכנסת.
ומחר, הטעות...
כמו שטעיתי גם אתמול.
ולפני אתמול
ולפני לפני אתמול
ולפני לפני לפני אתמול:
אסע אליו,
אקרא אליו בקול.
עד ש...
עד ש יום אחד...
עד שיום אחד אוהב את עצמי ו...
אחדול. |
