זה סיפור ישן,
סיפור שהכאב לוקח בו חלק לא קטן.
זמן שלאישה הזאת היה כל כך עצוב וכואב,
הנה הוא מתחילת,הנה כבר שואב.
לא היה לה אכפת מאיתנו,הילדים שלה,בשר מבשרה
דמנו היה חלקו שלה,
לא אכפת לה.
חשבה רק על עצמה,
עזבה עבודה טובה והקימה משהו שחשבה שיהיה לטובתה.
כל זמנה נעלם מחיינו כל האהבה לא נשבה לכיוונינו.
זמן שלאישה הזאת היה כל כך קשה,
אבל גם לנו כאב בתוך החזה,
ולה לא היה אכפת.
ועכשיו היא נזכרת,
עכשיו היא שואלת,
על הזין שלי שעכשיו את לבד
ושאת חושבת שאולי איבדת אותנו לעד!
כי אני כבר התבגרתי,
וממך אני כבר ברחתי,
התייאשתי,וויתרתי,
עליך,אמא.
עכשיו שאת יושבת לבד בביתך,
מנסה להבין למה ואיך?
איך הגעתי למצב הזה ומה עשיתי,
אך אני שתקתי, אני לא הסכמתי
אני לא אגיד לך מה עשית,
ומצדי תבכי,
ושלא תחשבי לרגע,
שאני לא בוכה,כי אני כן,
כל רגע שאת שוב מאכזבת אותי
שוב מכאיבה לי,
אני בוכה,
עליך,אמא.
ולא משנה כמה אני אגיד שלא אכפת לי,
תמיד ידהים אותי שלא התקשרת,
ועברו שלושה שבועות ואפילו לא שיחה אחת ממך.
ותמיד ידהים אותי איך שאת יכולה לבכות
ולחשו שאני ארחם עליך כי יורדות לך דמעות.
מצטערת אמא,
עם כל הסיפור הזה אני סיימתי,
כי אני וויתרתי,
אז היה לה פעם קשה,
וגם עכשיו לא קל,
אבל אני תמיד אחרונה בסדר העדיפויות שלה,
כמה זה רע!
והנה הסיפור שלך,אמא,
כל מה שאי פעם רציתי להגיד לך
אך כמובן שזה בקצרה.
אז אמא,
עכשיו הגיע הזמן שאת תבכי. |