|
בין פסיעותי נשרכת המילה
והגוף מותש וריק,
כלוא על סף הגבעות.
מנגינה רכה מתרחקת
ואין לי דברים לומר לה,
שקועה ונרכסת.
פעם הרוח עוררה דמיוני
ועתה היא רק מחייכת
אל השרים לכבודה. |
|
|
"ההיא נחמדה,
אבל זאתי- אני
לא יודע, יש בה
משהו, משהו...
אממ... תמים
כזה"
זה שנדלק על זאת
שאהבה את
התל-אביבי פוזל
לכיוונה של שלי. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.