א': אני מרגיש כל כך בודד פתאום, ורק רציתי לשאול אם זה
יהיה ככה לעולם?
ב': חם פה. (מורידה את החולצה. מלקקת את האצבע ומעמידה
אותה באוויר לבדוק את כיוון הרוח)
א': זו הרגשה כזאת, שבאה מדי פעם והודפת בך עד שאתה לא יכול
להתנגד לה.
ב': קריר משהו. (מורידה את הנעליים ומסדרת אותם מלפניה,
בינתיים כשא' מדבר היא נעמדת כששתי ברכיה בתוך הנעליים
ומתחילה לצחוק לעצמה באינטנסיפיקציה מהירה. צחוק קל, הפוגה,
צחוק חזק יותר, הפוגה, וכן הלאה...)
א': זה לא שתמיד עצוב לי.
ושאין לי אף אחד אף פעם.
לפעמים אני אפילו חושב שהעולם הזה יפה, עולם שחובן בתוכו כל
כך הרבה מן הנפלא והנשגב, ואמנם לעולם לא אוכל להכיר את כולו
ולהבינו, אך אוכל לעמוד ולהשתהות.
אבל עכשיו זה אחד מן הרגעים שבועת היופי והאינסופיות מתנפצת
לך בפנים ויורקת עליך את שאריות הפתטיות של האופטימיות שלך,
ואתה פתאום מבין.
אתה לבד בעולם.
אני בודד.
את חושבת שזה יהיה ככה לעולם? תמיד נהיה בודדים, את ואני,
מנותקים, משתהים לעיתים וחוזרים לבדידות?
ב': (מסיימת בצחוק גדול ונשכבת על הרצפה.) חם פה.
(מורידה את מכנסיה ומתיישבת ישיבה מזרחית ילדותית) לא חם
לך?
א': קריר.
ב': צודק. (נשכבת על הרצפה כאילו מחכה)
א': אני לא יודע.
לפעמים אני נשבר.
לפעמים אני בוכה. (בינתיים ב' מתחילה להתרומם בפליאה ששום
דבר לא קרה)
לפעמים זה מציף אותי ואני מתחיל לצרוח ולשנוא ולה...
ב': פוקי!
א': כן, שמופו? אני יודע, אני יודע שזה גובל בטירוף, אולי
טיפול יע...
ב': פוקי!!! (נשכבת. קמה במהרה. מצביעה על גופה שלא עוטה
על עצמו דבר מלבד תחתון וחזייה.
מראה לא' את דרכו בה. נשכבת חזרה)
א': אין לי אלא להתנחם בחום הגוף הקמור.
עד שנמות. לפחות.   (עולה על ב' בלית ברירה)
(א' וב' מתגפפים בלי תשוקה. ב' לפתע משמיעה אנחה חזקה, א' קם
בתנועה אוטומטית ממנה ומתיישב לפניה)
א': מנטרה שחוקה.
ב': קה קה קה.
א': לומר על מנטרה שחוקה שהיא שחוקה זה קצת שחוק.
(ב' קמה ומדליקה סיגריה, לובשת את בגדיה בחזרה)
א': בכלל, השחיקות הזו. הכול הופך שחוק. שחוק שחוק שחוק...
שחוקה. שחוקה? איזו מילה מוזרה.
שחוקה... שחוק... בטוח שכך אומרים זאת? אולי צחוקה? שחוכה?
שחוקה?! מה זה בכלל אומר?! זו מילה?! המצאתי את זה?
ב': אתה שוחט אותי עם כל הבירבורים שלך שם!
א': הא, שחוטה!
ב': אז מחר, אותו מקום, אותה שעה?
א': לא.
ב': להתקלח לפני?
א': אל תבואי.
(ב' רצה אל א' ומחבקת אותו חיבוק דוב ילדותי, הוא מנסה
להיחלץ מבין ידיה וכשלא מצליח נשען על גופה. ברגע הזה ב'
זורקת אותו והולכת ממנו בנון שלנטיות)
ב': לא בא לי מחר. אני אדבר איתך, נראה.
א': אבל שמופו... אני צריך אותך.
ב': כן, אבל אני לא צריכה אותך. הרי, אותי כולם רוצים. ואתה
עלוב. לא סתם עלוב. פתטי, מסכן, מכוער, אידיוט, מתחסד, שקרן,
צבוע, עם גוף רופס וזין קטן, שלא יעמוד גם אם כל פלוגות צבא
ההגנה לנשות ישראל יתייצבו אל מולו ויכוונו את שדיהם הזקורים
אל עבר איברו המשתפל, גם אז - הוא ישכב לנוח.
א': שמופו, את לא יכולה לעזוב אותי ככה! את לא יכולה. את...
את הירח... אני הכוכבים! את השמיים,
אני... אל תלכי. שמופו!
(ב' מתפשטת וזורקת בגדיה בהפגנתיות אל מול א'. ג' נכנס. ב'
תופסת אותו ומנשקת אותו בלהט, מעיפה מבט אל א', זורקת את
גרבה
אליו וגוררת את ג' אל מחוץ לבמה בתשוקה מזויפת. א' מריח את
הגרב ומתענג)
א': והפעם, היא תחזור?
ואם היא לא תחזור?
ואם היא תחזור, וזה יהיה כבר מאוחר?
(שהייה. א' מסתכל סביבו)
ומה עכשיו? כשהלכת...
אינך יותר?
עמומה בזיכרוני המתכהה ומתכלה?
ואולי תיעלמי לך, תיטשטשי עד שצבעייך הבוהקים יהפכו אפורים
ואז שחורים, טובעים בחושך הזיכרונות הנשכחים?
יהיה טוב. לא תרצדי במחשבותיי, לא אוכל לכמוה כי אין כמהים
לשחור המחוק.
וכי מה טעם בחיים כשהכול הופך מחוק? כה רגעי ובר חלוף, נמוג
ומצטרף ללא כלום?
היש כלום?
בשחוק יש. יש משהו. מעומעם ושחוק. אך קיים. במחוק אין דבר.
ריק.
כלום השחוק, כהה ככל שיהא, עדיף מן החד חסר הכל? אמנם אי
הוודאות עדיפה, או יש לגרוע ממנה כיוון שמוסיפה להכאיב,
בניסיון נואש להחזיר את הכהה לחד ומלא, כשאט אט נשאב אל תוך
האין?
(ב' חוזרת, לוקחת ממנו את הגרב. מסתכלת עליו לקראת סוף נאומו
ושאלותיו)
ב': פוקי... אנחנו יכולים לדבר רגע, ברצינות?
א': אבל...
ב': לא? כי אם לא אני אחזור. אלך שוב. אעלם.
א': וכל הנאום הזה, לשווא?
ב': נו מה אתה רוצה, הכול לשווא.
א': איך את יודעת את זה?
ב': כך אומרים.
(שהייה)
א': חזרת?
ב': כרגע.
א': ותלכי שוב?
ב': כן.
א': מתי?
ב': כשארצה.
א': ורצונותיי?
ב': מה?
א': רצונותיי.
ב': רצונו...?
א': רצונותיי, רצונותיי!!!
ב': לא שמעתי על זה. מתי זה?
(שהייה)
א': לכי לך.
ב': אתה רוצה שאני אלך? כי אני אלך. לעולם. לא אשוב.
א': לכי.
(ב' מתחילה ללכת)
א': שמופו...
ב': (במבט להמשך הדרך) ידעתי! (ממשיכה ללכת)
א': אני מצטער... זה היה הרגע, זה היה טיפשי. תחזרי...
שמופו. אין לי רצונות, לא עכשיו ולא אף פעם!
תחזרי! שמופו... את לא יכולה לעזוב אותי ככה! את לא יכולה.
את... את הירח... אני הכוכבים! את השמיים, אני... אל תלכי.
שמופו! (אגב צעקותיו הוא מתקרב אליה, מחזיק ברגליה ומחבקן
בחוזקה ולא נותן לה לזוז. ב' לא מתייחסת. בסוף א' נוגע לה
בנעל)
ב': ה-נ-ע-ל!!!
(א' מנשקה ומלקק אותה, ב' מייד לוקחת את הנעל, מורידה אותה
ומחבקת אותה)
א': אקנה לך חדשה! זוג!! שלישייה!
ב': אידיוט. (חובטת בו עם הנעל. הוא נופל מעולף. ג' נכנס)