הוא היה רק בן שמונה כשזה קרה.
שכב לו במיטה, בנה לו עולם של פיות ואבירים, שקע בפנטזיות על
עולמות רחוקים, וסולמות ארוכים, ושיער ארוך ארוך בצבע השמש,
שמתפתל היישר ממעלה החלון אל תוך כפות ידיו של האביר היפיפה.
בדיוק כשהוא הצליח להתרומם מעט מעל הסוס הצחור ולגעת בשיערה
המשתלשל של הנסיכה היפה, בדיוק ברגע ההוא, שמע את הירייה, אחז
בשיער הזהוב, משך אותו בחוזקה מטה, ופתאום מצא עצמו תלוי על
אותו בדל שיער מתנדנד, נאחז בשמש חזק ככל האפשר כדי לא ליפול
ולצנוח בגפו אל תוך הר הגעש שנפער בדיוק מתחת לרגליו. אבל השמש
חזקה מידי הייתה וחמה, ולא היה לו אלא לעזוב את השיער ולעצום
עיניים.
אבא שלו שכב בחדר הסמוך. אמא שלו הייתה בעוד אחת מן הנסיעות
לחו"ל. האח בדיוק חזר מהצבא ושכב עם חברה שלו בחדר, שוכח מכל
האנשים שעיכב במחסום, מהאישה ההרה המסכנה שהכאיבה לו כל כך
ביד, מהילד הערבי הקטן, הכהה, עם העיניים הכחולות, שהתקרב אליו
לפני כמה ימים. הוא רכן אליו, והילד היפיפה לחש לו - "אבא לא
רוצה לתת לי חיבוק". הוא כל כך רצה לחבק אותו, אבל כל החברים
לפלוגה בהו בו וחיכו לשרבוב משפט ציני ומתחכם, חסר כל רגש
אנושי. הוא פשוט הרים את עצמו והזדקף, ומאחור, כשאף אחד לא שם
לב, הכניס ברכות את אצבעותיו אל בין אצבעותיו המתוחות של הילד
הקטן, ואחז בחוזקה, בלי שאף אחד ישית לבו לעניין התמוה למדי.
החברה, ישנה על גבי היד של האח, שמצידו מנסה לישון אך לדאבונו
הרב רק היד מצליחה להירדם, חולמת על החתונה שלהם. הם דיברו על
זה, פעם אחת. בצחקוק קל, בקלילות כזו, יפה ומרנינה, קלילות כזו
של גיל הנעורים. היא חיפשה במבט שלו אם יש בחילופי המשפטים
הללו איזשהו שמץ של אמת, אבל הוא, עסוק בלתהות אם היא רצינית,
ואם היא לא חושבת שזה הרבה יותר מידי מוקדם, הסתיר את שהרגיש,
והם יצאו מהשיחה מבולבלים אך מאושרים, כיאה לגיל הנעורים.
האבא, ששכב בחדר הסמוך, חשב על אשתו. היא עכשיו בטח במועדון אי
שם בלונדון, מתענגת לה באנגלית קלוקלת וחיוך מזויף על הגברבר
העשיר ההוא. איך הוא סובל אותה, הוא לא מצליח להבין. "גם אני
סבלתי אותה" הוא ממלמל לעצמו ומסרב להאמין. בינתיים, אשתו,
האם, בלונדון, במיטה. לבדה. שוכבת ומחכה שהוא ייכנס בדלת ויגיד
לו שהוא אוהב אותה. באמת. כמו פעם. היא לא יודעת מי זה אמור
להיות, אבל היא רוצה שהוא יהיה. זה חלק ממשבר גיל העמידה -
לחזור להיות בת 16 שוב.
ובינתיים, היא נכנסת לבית. נודפת ריח של אלכוהול ושל קונדום
משומש. השיער שלה פרוע והבגדים קרועים. שחורים, כמו תמיד. השסע
בחצאית המיני חושף רגל מחוטבת להפליא, ובה כמה חתכים, מהפעם
ההיא - כשהיא נזכרה באירוע, ולא הצליחה להדחיק, והחברה בדיוק
לא ענתה לה בטלפון, ואמא בדיוק צחקה על חוסר היכולת שלה לעשות
משהו למען עצמה, לבד, אז היא חתכה, שוב. וזה עשה לה טוב לאותו
הרגע.
היא נכנסה הביתה, מתנדנדת, מדדה, הולכת שני צעדים וכמעט נופלת,
הספה מצליחה להחזיק אותה עומדת לעוד כמה שניות. היא ניסתה ללכת
לתיק של אחיה - שעדיין היה בחוץ, הרי אמא לא כאן כדי לסדר
ולנקות. היא נפלה אחרי שלושה צעדים ולא הייתה שום ספה שתעצור
אותה. היא הדפקה במרצפות אך לא היה ברשרוש זה כוח להעיר אף לא
את היתושים הזקורים על המקרר. היא זחלה אל עבר התיק, לקחה את
הרובה, ובלי לחשוב הרבה, בלי לדעת, כשהצלילות רחוקה ממנה אלפי
שנות אור - ירתה לאוויר הסתום.
וכך, בירייה אחת, ברעש השמימי היא חזרה אחורה בזמן, במערבולת
צבעים יפייפיה היא הגיעה היישר לפאב בו שהתה עד לפני שעה קלה.
היא שמעה את המוסיקה הנדושה מצלצלת לה שוב באוזניים, את הצחוק
הנשי המתגלגל וליבן שאינו משמיע אף קול, היא ראתה את חבורת
הגברים, כולם בצבע אחד, שותים בירה אחת, צוחקים מאותה בדיחה
שוב ושוב, ואז הוא התקרב, לחש לה באוזן את מה שהיא כל כך אהבה
לשמוע, גרר אותה לשירותים בהם בילתה לא מעט ערבים בהקאה או
במעשים מגונים אחרים. היא שתתה הרבה, היא לא ידעה מה היא עושה,
היא לא ידעה מיהו ולא ידעה מי היא. היא אף פעם לא ידעה, כך
חשבה לעצמה, וכדי לדעת היא צריכה לנסות הכול, וזיון בשירותים
זה סה"כ עוד חוויה שמעצבת את עצמך והופכת אותך למי שאתה תהיה,
פעם, כשתהיה שכוב מתחת לערמת אבנים כשמעליהם איזה פרח נטוש,
שמבטא כביכול את הכאב, את האובדן, יחד עם אבנים, שיישארו לנצח
הנצחים, עד כלות כל הימים. הוא הכניס אותה לשם, והיא שמעה את
הצרחות, היא לא הבינה מאיפה הם באו והתחילה לפסול אופציות,
ולפתע שמה לב שהן מגיעות ממנה, צרחות אימה, צרחות שכל איש שפוי
שיתקל בהן יתחיל לצרוח גם הוא מעוצמת החרדה, אבל לך תמצא לך
אנשים שפויים. הוא התפשט, הוא הפשיט אותה, והירייה. אותו רעש
שמימי מקיז דמים. הגולגולת התנפצה. בדיוק על פניה המותשות
מלאות הנכאים.  היא פשטה אותו מעליה וניסתה להניע צווארה
בניסיון חיפוש אחר המפגע, אך כשראתה שאין ביכולתה להזיזו החלה
לרוץ לכיוון הכיור, מילאה עצמה מים בניסיון לשטוף את הזוועה,
והתמוטטה. ושוב נשמע הרעש השמימי, מחזיר אותה לאותו המקום
בדיוק, לכמות הדם שניתזה עליה בשנייה כל כך קטנה.
האח והחברה התעוררו, מרוגזים למדי ומוכנים להחטיף בן רגע לאדם
שהפריע למנוחתם. הוא - עד שיש לו רגע פנאי, רגע שהוא יכול
לחטוף שינה הגונה במיטה חמה, והיא - עד שהיא יכולה לחוש
זרועותיו של גבר חסון סובבות את גופה השברירי.
האב הקיץ מהזיותיו. בניגוד לשני המתבגרים העליזים הוא זיהה את
הרעש. שבוי הלם קרב רץ לסלון לראות את בתו, הזונה הקטנה, חסרת
הייעוד והיכולת לקחת אחריות על חייה, על הגברים שלה, על הסמים.
שוכבת בסלון, עם עיניים פקוחות, חסרת תחושה, בוהה באוויר הסתום
ומחפשת מהיכן מגיע הרעש.
בינתיים, עד שהקיץ אותו אב מסור והקים עצמו עד אליה, הוא נאלץ
להתלות על אותו בדל שיער, בוכה ברגעיו האחרונים של הילדות, של
האושר, של החיים, פותח את דלת חדרו, והיא מסתכלת, מזהה את
המפגע, ויורה.