רעש.
המוני ילדים משחקים למעלה במשחק כדור טיפשי. צורחים וצווחים.
רבים.
הוא לא מסר את הכדור למקום הנכון, לבן אדם הנכון, בזמן הנכון.
מהומה. צעקה. מכה. רעש.

בבית, מחוץ לחדר, הדודים באו לבקר. אבא, אמא, בן ושתי בנות.
מתחרים. למי יש את הכוח לדבר יותר, למי יש את הקול הגבוה
ביותר, ומי יכול לומר את הדברים הכי אידיוטיים בצורה הכי
אינטלקטואלית.
מדברים על המלחמה בלבנון: הוי, כמה נורא, כל ההרס, הבתים;
והפשטידה שהכנתי אתמול, כל כך טעימה! ובלי סוכר בכלל, בגרסא
דיאטטית; ובכלל שכחו מהחייל החטוף בעזה, מסכנה המשפחה; ואמא
שלי, כל הזמן צועקת על אבא. מסכן, אבל גם לו לא חסר.
הבת הקטנה תרה לה אחר קורבן להטרדות. היא רק בת עשר, אי אפשר
לומר לה לא, עם הפרצוף השטני עטוי המשקפיים העגולות, לא מתחשב
בכאבם של אחרים, לא מודע אליו.
גם היא צורחת. ואמה צורחת להפסיק. ואמא צוחקת בקול גדול על דבר
שעוד שנייה יגרום לה לצעוק בקול גדול. כשכולם ילכו.

מלמטה נשמע קול הקייטנה. אלפי ילדים קטנים, חוזרים על אותו
משפט, כל פעם בקול רם יותר. התעצמות, אחת, שתיים, שלוש, צעקה.
ועוד אחת. ועוד אחת.

בצפון הארץ נשמעים קולות תותחים. רקטות, קטיושות. טילים ארוכי
טווח.

בטלוויזיה חבורת מגישי חדשות מעורבת בפולטיקאים ואנשי צבא
מדברים ומדברים, מנסים להבין, לחזות, לתצפת. חוזרים על אותם
הדברים שוב ושוב. מזהמים את תנוכי האוזן של כל אזרחי ישראל.

רעש. המון. כל כך הרבה קולות מתערבבים באוויר המזוהם.
והיא יושבת לה בחדרה, נראית שלווה מבחוץ. אמא צוחקת על השלווה,
כשהיא נכנסת לסבב ניקיון.

אבל היא לא שלווה. היא עצבנית. היא שונאת את כולם. היא שונאת
את הרעש. היא רוצה שקט, היא רוצה לבד. אבל היא פוחדת מהלבד. לא
לבד, היא רוצה יחד. יחד, ושקט. לא כולם יחד. יחד - היא והוא,
בשקט. מסתכלים אחד על השני. ושותקים. אפילו לא צריך להבין. רק
לא לדבר. לא לנסות לכסות.
אמת. היא כל הזמן מנסה לחתור אליה, כזהב נכסף, כפרח מוגן.
כאילו זה מה שייתן לה את השקט שלה. בעצם, בשקט היא מחפשת את
האמת. וכך תוכל למות. בשקט.
היא לא יכולה להמשיך כך. נשבר לה מכל הצביעות, מכל הילדותיות,
חוסר הבגרות המשווע של אנשים בני שלושים, ארבעים, חמישים. נמאס
לה להרגיש זקנה. לצאת לבלות ולהתעצבן על מתבגרים עליזים. על
אלכוהול חסר תכלית. על סיגריות מזהמות. על עולם רוטן.
"אולי את כועסת על עצמך". היא אומרת לעצמה. בעוד אחת מן השיחות
בראש שלה, שנעשות בשקט מופתי בתוך הרעש ההומה אדם. "את לא
יכולה להיות חלק מהם. את לא רוצה לבד, את כבר עכשיו לבד. את
רוצה שיצטרפו ללבד".
יש עוד אנשים שם, בלבד. יש עוד מסוגה. היא מכירה אותם, היא
אוהבת אותם, אבל הם לא מצליחים להצטרף ללבד שלה. לשתיקה שלה.
כל מה שהיא מצליחה לעשות זה לכתוב.
לפתוח עוד מסמך וורד ולשפוך עוד כעסים, עצבים, עצב, חוסר
וודאות. אולי כך תתנקה. אולי כך תושג האמת. או לפחות החוסר בה
יפסיק להציק לה.

היא רק רוצה להיות חלק מהרעש. אבל היא לא יכולה. היא מנותקת,
היא שונאת אותו, היא מתעבת אותו. לו רק יכלה, הייתה מפעילה
משתיק קול על כל העולם. והייתה ממשיכה להסתכל.
אחרי משתיק הקול הייתה מוסיפה משתיק תנועה. להפסיק את העולם
לכמה רגעים, ולהסתכל.
המבטים העגומים.
כולם עגומים.
אחד מנצנץ מאהבה ואחד צוחק בחדווה. אבל בשקט, לבד, בלילה, כולם
עגומים.
אבל כולם נבלעים אל תוך הרעש.
ורק היא לא מצליחה.