בוקר.
אני יודע את זה כי יד ימין שלי יותר חמה מיד שמאל.
אני יודע שסדר היום שלי הוא כדלקמן- חושך. צד ימין מתחמם מעט
בסדר עולה, מתמזג עם הדם והופך אדמדם כמעט כולו, אך מפסיק בטרם
עת. לאחר מכן הפדחת בוערת, מחשבות מטונפות רוויות להט ותשוקה
מרצדות בין כלי הדם הבוערים. אני מניח, ברוב סכלותי, שגם הפדחת
חולקת את המיזוג הקוסמי הנזכר לעיל, אותו אחד עם הדם. אבל
אינני יכול לראות זאת. הסיבה להנחתי המחושבת קמעה, וכל
הסטטיסטיקאים למיניהם לא יוכלו להימנע מלהסכים עימי, נעוצה
בחלק השלישי של היום. בחלק השלישי צד שמאל מתחמם. אל תתפתו
לחשוב שההיסטוריה חוזרת על עצמו, הו, לא. למען האמת, ההבדל הוא
מה רב כשהפרטים הידועים כה דלים. הפעם, למרבה הפלא, סדר החימום
נשתנה. הוא מתחיל מלמעלה וממשיך מטה ככל שהאור מתעמעם. אותו
צבע אדום, שיכולתי לקרוא לו עז (הו, אני כל כך רוצה לקרוא לו
עז!) לו היה זה עוד יום נורא, לו הזמן היה ארוך משהורגלתי
אליו, או אולי לו לא ידעתי מעולם מהו עז, ויכולתי לתת הגדרה
שונה לצבע בנועזותו הבלתי נסבלת, הבלתי מתפשרת, האמיתית
והאכזרית יחד עם זאת. אך הנני יודע. עודני לוטה בערפל כשזה
נוגע לפרטים כגון מדוע, הכיצד ומהיכן. אך יודע אני שהצבע
האדמדם שבתחילתו של יום (כאשר מתחילים לספור בשעת המיזוג
הקוסמי העולה, כמובן. וזו אעשה לעת עתה למען הנוחיות או עד
שאתבשר אחרת), אותו צבע לו אני עד במידה כזו או אחרת בכל יום
מן המניין, אותו אדמדם לא יכול להיקרא עז. אינו יכול. ישנו צבע
אחר שכבר תפס לו את מקומו ואת שמו הקצרצר והשובב, השברירי אך
היכול לעמוד בכל תלאותיו של יום, צבע של דבר אחר, ואינני יודע
מהו, ואני כה משתוקק לדעת, כמעט כמו התשוקה לקרוא לצבע האדמדם
שמופיע על זרועי פעמיים ביום - עז.
עד כאן על מה שאיננו יודעים, נחזור לדברים הבטוחים.
הם בטוחים, אני יכול לומר לכם זאת. אמנם לא ספרתי את כמות
הפעמים שהתחיל היום באותה ספירה נפשעת, כשהצבע האדום מתפשט על
זרועי הימנית ונוסק מעלה מעלה, ואז אותן מחשבות זימה ותאווה
בגולגולתי הבוערת, ואז אותו תהליך שעבר עד צד ימיני באופן הפוך
למדי בצד שמאל, כל זאת בליווי של שינויים קלים שלא זהו המקום
למנות אותם, כי זהו המקום של הדברים הבטוחים. אך למרות שלא
ספרתי, אני יכול לומר בבטחה כמעט מוחלטת שאלו הם דברים בטוחים,
שקרו תמיד וימשיכו לקרות. ואם לא בבטחה כמעט מוחלטת, אז לפחות
בטחה בדרגה הכי גבוהה אליה אני שואף בעתים כאלו, כשנצטרך לחשוב
את סיפורי בראשי שוב, כשנסתיים החלק הרביעי של היום, שאותו
אספר כעת.
החלק הרביעי שונה מקודמיו. אמנם סך כל החלקים גובר (במאמץ
קליל) על אותו חלק אפל, אך לבדו הוא מנצח כל אחד מהחלקים במחי
יד, ללא שום מאמץ ניכר. בחלק הרביעי קר, לעומת שלושת קודמיו.
בחלק האחרון אני יושב-שוכב פה, תגדירו איך שתגדירו את מצבי,
כששערותיי סומרות לעתים, אך לעולם לא ניגר מהן זיעה. וכאן אנו
מגיעים לעובדה הראשונה בדבר השפעתו של אותו חלק על כל גופי ולא
רק על צד אחד שלו, ועל ידי עובדה זו למסקנה הראשונה והמוחצת
בדבר עליונותו של חלק זה על כל אחד מן החלקים האחרים. אותו
חלק, מלבד שמתפאר בקור השנוי במחלקות ומעורר התמיהה, והפחד,
לעיתים חרדה בלתי נשלטת, מתהדר גם בגוונים שחורים בוהקים (יש
יותר ויש פחות), כשמצליח לצבוע את כל שרואות עיניי בצבע אחד,
ללא שינוי ניכר, למשך זמן רב למדי כשמודדים אותו בהשוואה לשאר
הזמנים אותם כבר ציינתי. הרי אין לי דרך אחרת מדרך ההשוואה.
האלימינציה. הידיעה ואי הידיעה. ומכאן אני קובע שדרך זו,
בהתחשב בכך שהינה היחידה שקיימת, או לפחות היחידה שמגיחה מתוך
מוחי בשעות אלו, דרך זו היא היא הדרך הטובה ביותר לחשוב.

המשך ייכתב בהמשך, אולי.