עמים שונים לאורך ההיסטוריה פיתחו את שפתם בהתאם לתנאים
בדרכים שונות. בעוד עמים מסוימים פיתחו שלושים דרכים לומר
"מלחמה" ואף לא דרך אחת לומר "מקלחת" או "ניקיון", כך עמים
מאיזורים יותר שקטים של הגלובוס פיתחו שלושים דרכים לומר
"יופי" או "שלג" ואף לא מילה אחת ל"הרג" או "טבח". הקבלה
מסוימת למסלול התפתחות זה ניתן לצפות בבעלי החיים. אנטילופות
הפסיקו מזמן לשאול "למה?" כשעיניהן מגלות את הצ'יטה האורבת
להן בערבות הסאוונה. מיליוני שנים של ברירה טבעית קבעו שכל
בעל חיים העוצר לשאול "למה?" לאחר שהבחין בטורפו האורב לו,
יזכה לתשובה מספקת תוך זמן קצר מאוד. סיפורנו עוסק בבעל חיים
קטן בהרבה מן האנטילופות המוזכרות (שמספר לא מבוטל מהן השיגו
את מטרתן בחיים - להוות ארוחת ערב). סיפורנו עוסק בדבורים.
בדבורה B-6152980 ליתר דיוק, או B-52 בפי חברותיה לכוורת.
B-52 לא הייתה דבורה שמנה, במובן המקובל אצלנו, בני האדם, אך
ללא ספק הייתה דבורה גדולה. גדולה עד כדי כך שאם הייתה מרחפת
לה לאיטה (ואיטיות הייתה הברירה היחידה בשבילה בכל הקשור
לתעופה) מעל לקבוצה של דבורים תמימות, הייתה מתקבלת במוחותיהן
הקטנים ולא-מסובכים של אותן דבורים האשליה של לילה, או אבדון,
במקרה שהחליטה B-52 לנחות. B-52 קיבלה את כינוייה עוד
בינקותה, כשהיו צריכים להרוס קיר שלם במבנה המגורים לתינוקות
רק כדי שתוכל לתפוס תא כפול. לא ניתן להעלות על הדעת כי
דבורים יודעות את פירושו של אותו כינוי, מאחר שהקשר בין
דבורים למפציצים כבדים כמוהו הקשר בין דגים לאופניים. ניתן רק
לשער כי בשפתן הלא מסובכת של דבורים לכינוי זה היה פירוש
הדומה במשמעותו ל"כבד ומסורבל". B-52 יועדה מלידתה להיות
דבורה חיילת, ודבורים חיילות יועדו מאז ומעולם לתפקיד אחד
בלבד - למות למען המלכה. לקורא הלא מנוסה תישמע מטרה זו כמטרה
נעלה, המושגת תוך כדי קרב אדיר מימדים ופעולות הירואיות, אך
למעשה, מטרה זו מושגת בפשטות מדהימה, הודות לאחד ממנגנוני
ההגנה המוזרים והפחות יעילים בעולם. בקצרה, כל דבורה המשתמשת
בעוקץ המחובר מלידה לחלקה האחורי, משאירה את אותו העוקץ בגוף
הקורבן תוך כדי קריעת גופה שלה, דבר המתבטא במוות איטי
בפרכוסים ובמקבילה הדבורית לכאב. וכך מצאו מיליוני דבורים
מסורות את מותן באקט הירואי יחיד ואחרון, אשר גרם לכל יריב
העולה בגודלו על יונק דבש מצוי הרגשה לא נעימה של "אאוץ'".
עובדה זו לא נעלמה ממוחה הקטן והלא מסובך של B-52, שאיבדה
חמישים מחברותיה לקרנף טועה, שמצידו זכה לחמישים הרגשות קטנות
ולא נעימות של "אאוץ'". אך עם זאת עובדה זו לא הפריעה לה. מאז
ומתמיד זה היה כך. דבורים חיילות נולדו מן המלכה ומתו למענה,
זה היה תפקידן. B-52 ידעה זאת ודבקה באימוניה ללא הרף באקדמיה
הצבאית של הכוורת (לקחו ארבעה ימים לתקן את נזקי דבקות זו
כשהתאמנה ברחבי הכוורת על עקרונות התעופה לאחור). אך עם זאת,
עם כל מוות נוסף של אחת מחברותיה ועם כל יום של אימונים
באקדמיה עד להסמכתה כחיילת מן השורה, החלה להיווצר במוחה הקטן
והלא מסובך של B-52 מחשבה קטנה ולא מסובכת. אותו סוג של מחשבה
שזיכה אלפי אנטילופות משחר הבריאה לתשובה קצרה ומהירה במיוחד.
אותה מחשבה שבה וצצה לה מדי יום ביומו עד שיום אחד, לאחר
תאונה מצערת באימוני עוקץ (הדבורה חסרת המזל נעצה את העוקץ
עמוק מדי בבובת האימונים ובכך גזרה את דינה למוות שלא למען
המלכה), מצאה לה המחשבה את דרכה החוצה אל אברי הדיבור בזמן
שאימוני העוקץ נמשכו כסדרם.
"אבל... למה?" זמזמה B-52. הכיתה כולה הסתובבה על צירה כדי
לראות מאין הגיע הזמזום המוזר, שכמותו, תודות למיליוני שנות
אבולוציה והרגל, לא שמעו מעולם. המדריך חיפש גם הוא בעיניו את
מקור הזמזום, אך בהתפעלות פחותה בהרבה מאחר שהיה מנוסה במקרים
מעין אלו.
"מי אמר את זה?!" זמזם בשאגה.
"אני", זמזמה B-52, ובצורה מוזרה שאגתו נסכה בה ביטחון.
"מספר סידורי, צוערת!" זמזם-שאג המדריך.
"B-6152980 המפקד!" אמרה B-52 והביעה מחווה מוזרה בכנפה
הימנית, שבהיעדר הגדרה טובה יותר תיחשב כהצדעה.
"והאם תואילי בטובך לחזור על דברייך לי ולשאר הכיתה, צוערת?!"
שאל המדריך. הייתה נימה מוזרה בזמזומו, שבהיעדר הגדרה טובה
יותר תיחשב כצינית.
"המ... שאלתי למה, המפקד."
"למה? צוערים לא שואלים למה צוערת! זה ברור כשמש! למען
המלכה!" אמר המדריך והחווה את אותה מחווה מוזרה בכנפו הימנית.
"למען המלכה!" חזרה אחריו כל הכיתה תוך הבעת אותה מחווה. כל
הכיתה פרט לB-52-.
"צוערת! האם את מביעה חוסר כבוד כלפי מלכתך?!" שאג המדריך אל
עבר B-52.
"לא, המפקד!" ענתה והזדקפה, "רק רציתי לדעת למה כל זה המפקד?
למה נועדנו למות? למה לאף אחד לא אכפת כשמאות מאיתנו מתים
בהגנה על הכוורת? למה אין שיטה טובה יותר להגנה? שיטה שתחסוך
בחיים?"
השתיקה (או המקבילה הדבורית לשתיקה) ששררה בכיתה כאילו עודדה
את B-52, שמוחה הלא מסובך הוצף פתאום ברעיונות מסובכים,
וכאילו להשלים את נאומה הקטן היא התרוממה לפתע לריחוף קל,
שכמעט עלה בחור בתקרה ובפציעות כנפיים קלות לעשר דבורים,
וזמזמה-צעקה מכל גרונה "ולמה אף אחד מאיתנו לא ראה או יראה
לעולם את המלכה שכולם מצפים ודורשים מאיתנו למות למענה?!"
עם זאת מוחה הקטן של B-52 התעייף מההצפה הפתאומית ברעיונות
שלא הכיר, וגופה הקטן-גדול צנח לתוך הרצפה, תוך כמעט-מחיצה של
עשר דבורים נוספות. היא שמה לב שלפתע כולן צופות בה. המדריך
לא נראה בשום מקום. היא התרוממה לאיטה מן המכתש הקטן שיצרה
ברצפת הדונג והסתכלה סביבה. כל חברותיה לכיתה התגודדו סביבה
וזמזמו בהתרגשות ובאהדה. מוחותיהן הקטנים והלא מסובכים של כל
הדבורים בחדר התמלאו לפתע באותה מחשבה קטנה ולא מסובכת שמילאה
את מוחה של B-52. כולן חלקו לפתע את אותה הבנה קטנה ולא
מסובכת. הן היו חייבות לדעת. הן היו חייבות לראות אותה.
B-52 וחברותיה לכיתה ריחפו בהתרגשות בחדר הסגור ותכננו תכנית
קטנה ולא מסובכת. תכנית לראות את המלכה. אך מאחר שמוחותיהן
היו קטנים ולא מסובכים, התכנית התקיימה מהדבר היחיד שהוכשרו
וידעו לעשות. למות למען המלכה.
הזמזומים מחוץ לכיתה רמזו להן בצורה מאוד ספציפית שהמדריך חזר
עם תגבורת של חיילות. הן הסתדרו למבנה התקיפה שלמדו עוד באותו
היום, כשB-52- במרכזו, מוקפת בחברותיה, שזמזמו יחדיו עד שלוש
ופרצו החוצה.
אילו הייתה B-52 פוקחת את עיניה במקום לטוס היישר ובכל הכוח
(ועל אף האיטיות המיוחסת לה, היה שם כוח) אל עבר הכיוון שבו
ידעה שתמצא את משכן המלכה (תוך כדי רמיסת כל דבורה או קיר
שנמצא בדרכה), הייתה אולי חושבת מחשבה קטנה ולא מסובכת כנגד
רעיונותיה הקטנים והמהפכניים. מה שהתרחש לפניה ועכשיו מאחוריה
היה מחול מרהיב (גם אם קטן בסטנדרטים יחסיים) של מוות. דבורים
עקצו דבורים בכל פינה עכשיו, ולא רק מחוץ לכיתה. כולן עקצו את
כולן, חיילות, מורדות ומטפלות. תוך זמן קצר החלו נושרות אלפי
דבורים לקרקעית הכוורת, שלובות אלו באלו, משופדות על עוקצי
חברותיהן, שפרכסו גם הן לאיטן. אך למרות כל המוות מסביב נשמע
זמזום נרגש אחד מכל פינה בכוורת. "למה?"
את כל זאת, כאמור, לא זכתה B-52 לראות, משום שבאותו זמן הייתה
עסוקה בטיסה עיוורת דרך חצי ממבני הפנים של הכוורת. לאחר הקיר
השישי שבו נפער חור בדמותה עצרה לכדי ריחוף קל, ופקחה את
עיניה. היא הגיעה למחוז חפצה, משכן המלכה. החדר היה אטום
מכל הצדדים בדונג. הרמטית למראית עין, אם כי המטפלות האישיות
של המלכה, החיילות המובחרות ששמרו עליה, או הזכר התורן, ידעו
את המעבר הסודי פנימה. מוחה של B-52 קדח מכדי לחשוב על
אפשרויות של חיפוש ולכן היא התרוממה, לקחה תנופה, והטילה את
מלוא כובד משקלה דרך הקיר, שנכנע בקלות. היא הייתה בפנים.
משכן המלכה היה ריק מדבורים. כל החיילות והמטפלות כבר יצאו
החוצה כדי לקחת חלק במחול העוקצים שעדיין התחולל בחוץ, וכל
זכר שהיה באיזור, בהיותם חסרי עוקץ, התחבא באיזשהו כוך בכוורת
(כל כך מתאים לבנים הפחדנים האלו, זמזמה לעצמה B-52). היא
הייתה לבד עם המלכה, שלמרבה הפלא ישנה שנת ישרים על במה במרכז
החדר כשחלקה האחורי (שהיה כפול בגודלו מB-52-) היה מופנה כלפי
B-52. היא כלל לא שמה לב לדבורה הקטנה-גדולה שמאחוריה עד שזו
זמזמה זמזום רם, אך מלא יראת כבוד.
"אהמ!"
"הא? מה? לא, לא עוד דבש, אני שבעה להיום, ילדתי..." זמזמה
המלכה בישנוניות ושקעה חזרה בשנתה.
"אה... אהמ!"
"הא? מי זה?" אמרה המלכה בעודה פונה אנה ואנה כדי לראות מי
החוצפן שמפריע לה בשנתה המלכותית.
"מאחורייך, מלכתי."
המלכה התנערה מעט, כאילו להסיר חלודה מכנפיה, התרוממה באוויר
בחינניות מפתיעה והסתובבה לפנות את B-52.
"כן?" זמזמה המלכה בנימה עייפה למדי.
"המ... אני לא בטוחה, לא תכננתי מה אעשה כשאראה אותך, רק
רציתי לראות..."
"מי את, ילדתי?" קטעה אותה המלכה בחינניות.
"צוערת B-6152980 מלכתי!" זמזמה בהתרגשות B-52, תוך כדי אותה
מחוות כנף מוזרה.
"אם כך, אמרי לי ילדתי, על מה כל המהומה בחוץ? הפרעתם את שנת
הצהריים שלי."
"אה... מלכתי, נראה כי מתחולל מרד בכוורת. נדמה לי שזו אשמתי,
מלכתי", זמזמה B-52 בנימה שהייתה מלווה אצל ילד קטן בנעיצת
עיניים ברצפה ובסיבוב מבויש של כף הרגל.
"אוי ואבוי, מרד? צ... צ... לא טוב, לא טוב בכלל. אמרי לי
ילדתי, היכן הזכרים?"
"איני יודעת מלכתי, כנראה מתחבאים", זמזמה B-52, והתאפקה שלא
לצחוק על הבנים הפחדנים.
"אה, אם כך הכל בסדר", אמרה המלכה ונראה כי נרגעה פלאים.
"בסדר?! מלכתי! כל הדבורים בכוורת נלחמות! אחת בשנייה! הן
מתות בהמוניהן!" B-52 הייתה קרובה לדמעות, לו יכלה להזיל
כאלו.
"לא נורא ילדתי, כל עוד יש זכרים בריאים הכל בסדר", זמזמה
המלכה בנימה מרוחקת שרמזה כי עניינה המלכותי בשיחה זו נגמר זה
עתה.
"אבל מלכתי! ילדותייך מתות שם בחוץ! את לא רוצה לפחות לעופף
לשם ולהפסיק את המוות והמהומות? כל אלו הן ילדותייך!"
"זהו אינו תפקידי, ילדתי", נימת חוסר הסבלנות גברה בזמזומה
המלכותי של המלכה.
"אבל את המלכה!" מחשבה קטנה ולא מסובכת (מן הסוג שהחל את כל
הצרות, בדיעבד) נוספת החלה להיווצר לאיטה במוחה של B-52.
"נכון ילדתי, וכשם שתפקידך הוא למות למעני, כל תפקידי הוא
לדאוג להמשכיות הכוורת, להטיל עוד ועוד ביצים. אני איני
השליטה ואין זה מאחריותי מה קורה מעבר לקירות החדר הזה.
תפקידי הוא להטיל ביצים", היא הפסיקה לשנייה אחת כדי לסדר את
מחשבותיה.
"עכשיו קומי, ילדתי, והביאי הנה את הזכרים. מוטב להתחיל כמה
שיותר מוקדם."
"להתחיל מה, מלכתי?" המחשבה המסוימת החלה להתברר יותר ויותר
בתוך מוחה של B-52.
"להתחיל להטיל ביצים! לדאוג להמשכיות הכוורת! האם לא הבהרתי
את עצמי? אין זה מענייני מה אתן עושות מרגע היוולדכן! ועכשיו
לכי לך מכאן, עייפת אותי עד מאוד". עם זאת התרוממה המלכה
באותו ריחוף חינני, הפנתה שוב את חלקה האחורי כלפי B-52,
וזקעה לה חזרה בתנוחתה ובתנומתה הקודמות כאילו מעולם לא היו
המהומה בחוץ או השיחה הזו.
מוחה הקטן של B-52 קדח. היא מעולם לא ידעה רגשות מסובכים כמו
כעס או אכזבה, אך המקבילות הקטנות ולא מסובכות לאלו הציפו
אותה עכשיו בשיטפון. המחשבה שהתרוצצה עד עתה במוחה בחיפוש אחר
משמעות מצאה את משמעותה סוף סוף ודחפה את עצמה אל קדמת מוחה
של B-52 כמו שלט נאון זוהר בלילה חשוך. כן. זה הדבר שעליה
לעשות. זה הסיכוי לגלות את משמעותו של חופש אמיתי. היא חייבת.
B-52 התרוממה באיטיות, שלפה את עוקצה, עברה במוחה הקטן בפעם
האחרונה על כל עקרונות התעופה לאחור, עצמה את עיניה, כיוונה
את גופה אל עבר המלכה, והסתערה באיטיות ובכוח.

כל הדיאלוגים בסיפור זה הם בדבורית מדוברת, כלומר בזמזומים.
מן הסתם ניתן לצפות לייפוי קל וליטוש אוצר המילים. זמזומים
יכולים להביע רגשות עד גבול מסוים.
כמו כן, לא נפגעה אף דבורה במהלך כתיבתו של סיפור זה.