[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








עדיין, כמו תמיד, מתרוצצות בראש השאלות.
מדוע?
מדוע דווקא לנו, דווקא לה?
אם היה בנאדם מושלם בעולם, ואני לא אומרת את זה סתם, זאת היא.
היא לא שנאה אדם. אף אחד. איך אפשר?
אני רק בת 16 וכבר שונאת, את כולם, את כל העולם.
היא הייתה טובת לב, תמיד עשתה מה שטוב לנו קודם.
העדיפה לתת לנו עוד חתיכה מהאוכל והיא לא אכלה בכלל כל היום.
אם הייתי יודעת אז, לא הייתי מרשה לה לתת לי.
איני יכולה לתאר במילים איך היא הייתה.
בנאדם כל כך שלו, כל כך טוב, אין אחד ששנא אותה.
ואני לא מבינה, מדוע דווקא לה זה קרה.
לא מגיע לנו. לא מגיע לי, ובמיוחד לא מגיע לה.
היא סבלה כל כך הרבה בחייה, לא רק מהמחלה, מדוע להרוס לה אותם
סופית?
להרוס לנו?
אם היה מישהו שיכל לענות לי על השאלות האלה.
אין אחד שיכול. פשוט אין.
לא משנה כמה קלישאות עכשיו תדקלמו לי שוב ושוב, זה לא באמת
עונה לי על השאלות.
אני יודעת שעכשיו יותר טוב לה, היא לא סובלת.
אבל למה היא הייתה צריכה לסבול מההתחלה?
היא לא.
מאז שזה קרה, החלטתי שזהו.
אני לא מאמינה יותר באלוהים. ולא איכפת לי מה תגידי וכמה זה
שזה נשמע שטותי.
איבדתי כל אמון בדבר הזה שקוראים לו אלוהים.
אם תנ"ך לא היה מקצוע חובה, לא הייתי לומדת אותו.
אני כל כך צריכה עכשיו חיבוק של אמא. כשרע לי, כשקשה לי, או
סתם שאני מתגעגעת.
אני כל כך צריכה שהיא תבוא ותגיד לי שהכל יהיה בסדר, ואני באמת
יאמין לה.
אני רוצה לא רק לדבר אלייה, שהיא גם תחזיר לי. כי אני יודעת
שהיא מקשיבה.
כל כך חסרה לי. כל כך כואב לי.
ואין לי לאן לפנות, אין לי מה לעשות.
מרגישה חסרת אונים ככה.
אם רק את היית פה, לחבק אותי בין זרועתייך, הייתי מרגישה
בטוחה, הקלה.
אני יודעת שאת שומרת עליי שם למעלה. עליי, על כולנו.
אבל אני מעדיפה שהיית שומרת עלי כאן למטה. יחד איתי.
ועכשיו שוב הדמעות חונקות את הגרון, רוצות לצאת.
אני לא יכולה לתאר במילים, בתנועה, ברגשות, בכלום, את ההרגשה
שלי בלעדייך.
כאילו לעולם הלב שלי לא יהיה שלם. כמה שיכול להיות לי טוב,
לעולם לא אהיה שלמה.
תמיד יהיה חור גדול, חור שאת השארת.
אני יודעת שזאת לא אשמתך, שהחזקת בחיים רק בשבילנו.
אבל אני לא יכולה להגיד לך שאני אי פעם אהיה שלמה. רק כשאני
אתאחד איתך, אהיה שלמה באמת.
אוי אמא, אני כל כך מתגעגעת, כל כך אוהבת.
אם מישהו היה מבין את הגודל, את הצער, את הכאב.
אני לא מאחלת לאף אחד לדעת איך זה מרגיש. לאף אחד.
הגעתי למסקנה, שזה ולהיות לבד, זה הרגשות הכי נוראיים בעולם.
הכי נוראיים.
ולצערי, זה מה שאני מרגישה עכשיו.
לבד, לבד. בלעדייך.
רצות מדיי פעם מחשבות, לבוא אלייך.
אם רק הייתי בטוחה, שאמות אני אהיה איתך, הייתי כבר איתך שם.
אבל איני יודעת מה יש שם. מה קורה אחריי.
וגם אבא, איתמר וינון. לא רוצה לעזוב אותם.
השארת בכל אחד מאיתנו, משהו שלך.
בכל אחד מהם, אני רואה אותך.
אין לי עוד מילים. אני יכולה לכתוב שוב ושוב את הכל.
לחזור על דבריי.
הרי הכל כבר ידוע. אין דבר חדש.
אז אני אפרד פה, אך אני יודעת שניפגש.
שעוד נדבר, שנתראה.
אני אוהבת אותך, יותר מכל דבר שיכול לאהוב משהו.
ואני מתגעגעת אלייך, יותר מכל הגעגועים בעולם ביחד.
אני.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פעם העתקתי
סלוגן של מישהו
אחר.
מאז זה שמאשר את
הסלוגנים לא
מפרסם את
הסלוגנים שלי.

מוסר השכל: יש
לכבד את זכות
ההצבעה של
הנשים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/2/07 11:56
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
כרמל אבני

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה