עדיין בשעות העבודה;
אני מחפש דרך להכיל את העולם הרלוונטי
על גבי גליונות אלקטרוניים של נתונים
ומצליח באופן ראוי לציון.
עם היד האחרת אני מנסה את מזלי
שוב באתרי היכרויות מתעתעים.
העיניים שורפות זה כבר זמן רב
שלא ישנתי שינה הגונה;
הלילה בחוץ יבש מגשם
אבל המים המרופשים מטפטפים מהבגדים שעוד עליי

שכבנו לילה בודד אחד,
הפנית אליי את ישבנך
והנחת לסחף לזרום
בנהר של הזכרונות הישנים
של כל מה שעבר בינינו,
וכך גם נרדמנו עירומים,
אבל יותר איננו חברים;
הייתי רוצה למצוא חלל פנוי
בו ניתן יהיה ליצור מחדש אמון הדדי.
הכל מסביבי מתפורר,
וזה מרגיש כמו לקום בשעה מאוחרת מדי,
בלב הנגב לבד
מתבוסס בזיעה,
אבל אני עדיין אוהב את ההבזקים

אישה, מאזור הכנרת,
רחוק מדי, כך היא קוראת לי, ברוב חוצפה.
אני מהלך בין טיפות הגשם
ומקשיבי לצלילי 'החומה';
נדמה לי שאני יכול לראות אותה
נערמת לגובה מחדש
(בתהליך מורכב של הריסה הפוכה),
קצת כמו החומה הישנה של ברלין,
המלאה בציורי גרפיטי
כמו קעקועים על גוף מלא בשנאה עצמית,
החומה נערמת כמו ערימות החצץ
שהייתי צריך לפזר בגובה אחיד,
בין האוהלים,
ביום אחד לוהט בבסיס

אני מוותר גם עלייך, השראה עצומה,
נהנה מהכוח שמאפשר לי לא להיכנע
למושא
מהצד השני יש בי פחד אדיר,
הימים חולפים והקירות הפנימיים נאטמים
(בטיט ולבנים)
והסיכוי אחרי כל זה
למצוא חיים,
נדיר

אני מחליף את המצעים על המיטה,
תוהה איך החדר היה נראה בעיני אורחים
אם היו לי אורחים;
ללב שלי מתחשק
במקום כל זה
להסתובב ברחובות הלילה הזה
ולחפש את אחי
אולי הוא על הים סמוך לליבי
אולי על החומות של יפו יושב
מחכה לי