פוגש בלילה בעיניים חיוורות;
המושאים המתחלפים ללא הרף,
מוכיחים לי שאין ממש
במושאים המופרדים מהמכלול,
בעצם אני רודף אחרי משהו שלם,
בעצם אני מבקש את עצמי, לבסוף,
לקבל

לילה ראשון מטעם החופש;
אני רוכב על אופניים ומתנשם בכבדות,
אני יכול לראות לפעמים את עצמי,
פוסע לאורך הרחוב שאינו נגמר במעיל דוב,
בכל המופעים שלי תמיד אני לבד,
בכל מפגש אני מנסה לכפות את התודעה:
להיקשר אל הצלילים המתנגנים באוזניים
ולטשטש את כל השאר

תמונה שלך באה אליי עם כל ההקשרים,
כבר אינך בגדר מושא
(אפילו לנקוט בגוף שני איתך
זה סוג של חוצפה)
דרך המכלול עם העיניים שלך והפה העניו,
הבגדים המוקפדים והזמן הנפלא שקפא;
אני יכול לתפוס את כל יתר הדברים שקרו מאז
בפרספקטיבה נכונה,
(ולפתע גם כל המילים שמתנגנות
מתחברות כולן לכדי אחדות
שאת אופפת את כולה,
כמו יד לכפפה
בלילה קר נורא)

אני מנסה לומר רק אמת;
זה כואב מבפנים לפעמים,
(הנטייה לשקר לעצמי היא נטייה טבעית,
חלק ממנגון הישרדות לא-מכוון)
כל האורות החיצוניים נדלקים
ואני יושב על מדרגות הפקולטה למשפטים,
חושב לעצמי אם זו דרכם של דברים:
קורים פעם אחת
ואז חוזרים ונשנים בתודעה מילוני פעמים,
מתפוצצים בלי עשן ובלי רעש,
ללא ריח של אבק שריפה

אני הולך על השדרה הזו בלילה,
המוסיקה חזקה באוזניים, חזקה מדי,
אבא וסבא הולכים לקראתי
בתוך התמונה בשחור בלבן
שממנה לא ניתן יותר להפריד אותם
אבל אין בהם כל ממשות,
מעיל הדוב הכבד אינו שומר עליי מהקור:
חודר מבעד לכל השכבות ומעניק צמרמורות;
אני פוגש בעצמי,
רוכב בעיניים קמוצות וגוף מורכן על כידון של אופניים,
חוטים לבנים של אוזניות משתלשלים מהאוזניים,
עצמי נדמה קודר משום מה,
כמו הצליח לתפוס איזו אמת נוראה חדשה,
נדמה שגם הוא הולך לפגוש בעצמו,
על חוף הצוק בלילה החיוור
שאין ירח שיאיר את שניהם