בהתחלה חשבתי שזה סתם עוד סוטה שמתקשר להתנשם בטלפון, אבל
זכרתי טוב את מה שאמרו לנו בקורס שירות לקוחות, שכל מי שמתקשר
הוא לקוח ואסור בשום פנים ואופן להתייחס אליו בגסות גם אם נדמה
לנו שהוא סוטה כי לקוח הוא לקוח וזהו. גם נזכרתי שג'ניס ואני
צחקנו בקורס ואמרנו שהמדריך בעצמו נראה סוטה ולא נתפלא אם הוא
בעצמו יתנשף לנו יום אחד בטלפון וצחקתי, אבל בגלל שניסיתי
לעצור את זה כי בכל זאת פחדתי שזה באמת לקוח יצא לי רק נחרה
כזו שסם חבר שלי בטח היה אומר עליה שהיא לא מתאימה לבחורות
עדינות. הלו הסוטה אמר ואחרי זה שתק ורק המשיך להתנשף, נו
חשבתי לעצמי הנה עוד שניה אני מנתקת לו, לקוח או לא לקוח. סיר
אמרתי בחוסר סבלנות כיצד אני יכולה לעזור לך? אתה צריך איזה
מספר טלפון, סיר? ואז הוא אמר, אני לא רוצה למות, אני לא רוצה,
והתחיל לבכות. נשפתי בעצבים וחשבתי, אולי לא סוטה אבל בטח
משוגע, מעניין אם גם הוא לקוח בעיני ההנהלה אמרתי לעצמי
והמשכתי סיר האם יש איזו בעיה? כיצד אוכל לעזור לך, סיר? והוא
רק המשיך בשלו בשקט הפעם בלי בכי, אני לא רוצה, אני לא רוצה.
והנה כבר עמדתי לנתק את השיחה, ואז הוא אמר לי, בבקשה אל
תנתקי, אני רוצה רק לדבר קצת ומשהו באופן שהוא אמר את זה הפריע
לי, זה נשמע כל כך אמיתי וחשבתי, איך תמיד אבא היה אומר לי
שצריך לבטוח באנשים, שאחרת כל החיים חולפים בפחד וצריך לתת
תמיד צ'אנס לאנשים. מצאתי את עצמי אומרת למשוגע כן, סיר מה
הבעיה בדיוק? הבעיה הוא גיחך, הבעיה היא שאני הולך למות הוא
צעק ואחרי זה שתק, אבל המשיך להתנשף, ברקע היה רעש נוראי, של
חריקות, של ברזלים, כמו חריקה של רכבת עוצרת, כאילו היה באיזו
מסגריה. מולי הופיעה פתאום ג'ניס מבוהלת וצעקה לי שרה, שרה
הייתה התקפת טרוריסטים על בניני התאומים, שני מטוסים התרסקו
בתוך הבניינים, מה ?! אמרתי בלי קול והתרוממתי מהכיסא. כן אמרה
ג'ניס בואי תראי את זה, זה בטלביזיה הכל בשידור חי, זה פשוט
נורא. המשוגע המשיך להתנשף ולדבר על זה שהוא לא רוצה למות לבד,
וכבר לא הקשבתי לכלום והרעש של הרכבת או המסגריה היה נורא
והפעם באמת כבר רציתי לנתק ואז הוא אמר הבניין, הבניין כולו
מתעקם, אני לא יודע מה לעשות, ופתאום הבנתי, ונהייה לי קר,
הרגשתי את המזגן על העורף שלי על שכבת הזיעה הדקה שכיסתה
בפתאומיות וחשבתי איך זה שהזיעה מופיעה ככה כל כך מהר במצבים
האלה, אמרתי בהיסוס מבוהל, סיר אתה בתאומים? הוא שתק, רק הרעש
של הברזלים צעק, והוא שוב אמר בבקשה חצי מתחנן, אני רק רוצה
לדבר, בבקשה אל תנתקי. הסתכלתי מסביב כולם יצאו מהאולם, כולם
הלכו לראות בטלביזיה שבמועדון את התאומים, רציתי לקרוא למישהו,
שיבוא, שיעזור, שיגיד לי מה להגיד, אבל האיש המשיך, הפעם בלי
הבכי, רק בשקט, אני רק רוצה לדבר עם מישהו. התעשתי ואמרתי,
כשאני מנסה לנער מעצמי את הטון הרשמי שלנו במרכזיה ואמרתי סיר
איך אני אוכל לעזור לך? את יכולה רק לדבר אתי הוא אמר, ואז
הוסיף בייאוש הכול נשרף, הכל חסום. אני בעקשנות אמרתי תנסה
לרדת למטה, סיר, תנסה לקרוא למישהו והוא אמר לי בשקט מפתיע, לא
אי אפשר, זהו זה הכל חסום, אנשים נשרפים פה, לא, לא אין לאן
ללכת פשוט, אין, חב לבזבז את הזמן הזה בריצה מיותרת ופתאום שאל
בצורה הכי חביבה שאפשר מנסה לא להתנשם, מה שמך? היה נדמה לי
אפילו לשניה באינטונציה שלו שהוא מפלרטט איתי ואני שנאתי את
הגברים האלה שמתקשרים לברר מספר טלפון וחושבים שייצא להם זיון.
שרה, שרה הורביץ, עניתי בקרירות, תוהה אם הסיפור הזה באמת
אמיתי. שרה הוא חזר על שמי, שם יפה, הוא אמר ועכשיו הייתי ממש
בטוחה שהוא מפלרטט אתי, אבל לא ידעתי אם הוא באמת בתאומים ואם
הוא משקר ובכל זאת היה לו משהו כל כך עצוב בקול שמנע ממני
לכעוס עליו. מה הרעש הזה שם שאלתי אותו. אני לא יודע הוא אמר
כל הבניין חורק, הכל זז פה ימינה ושמאלה, חם פה, חם נורא ואז
חזר להיות ענייני ואמר לי שרה אני רק רוצה לדבר אתך קצת, אני
מתנצל שאני מפריע לך, אני פשוט רוצה לשמוע קול של מישהי ולפתע
שאל, חשבת פעם איך יהיו השניות האחרונות בחייך? שתקתי לא
יכולתי לענות שדווקא כן חשבתי. הוא המשיך, תמיד חשבתי שיהיו לי
כמה שניות אחת או שתיים אולי פחות אפילו, אבל אף פעם לא חשבתי
על דקות אף פעם לא חשבתי שיהיו לי דקות, שיהיה לי כל כך הרבה
זמן לחשוב על מה שעשיתי בחיים שלי, על ההורים שלי, על השכונה
שלי והכי נורא על מה שלא עשיתי, מה שדחיתי שאמרתי לעצמי שאני
אעשה בהמשך אחרי שאני אסתדר, אחרי שאעשה כסף, אחרי, אחרי,
אחרי, זה הרבה זמן כמה דקות הוא אמר וקילל, פאק איט. שתקתי, לא
ידעתי מה להגיד לו, רק הנהנתי עם הראש כאילו הוא יכול לראות
אותי. ושוב הוא אמר בפלרטוט, סו שרה ברקוביץ, שם יפה. בלי
לחשוב בכלל אמרתי מיד, למה אתה עושה את זה סיר?! את מה? הוא
שאל, את הפלרטוט הזה, אמרתי. הוא שתק מספר שניות וכבר התחרטתי
שאמרתי את זה ואז הוא אמר אני מצטער, את צודקת, אני... פשוט לא
יודע איך לדבר עם נשים, זו תמיד הייתה בעיה שלי, תמיד ברגע
שהייתה בחורה בחדר הפסקתי לדבר בצורה טבעית, ואז יצאה לו מן
נחרה כזו דומה לזו שאני הוצאתי בתחילת השיחה והוא אמר אפילו
לפני המות אני מתנהג כמו אידיוט אה.. איזה אידיוט אני, איזה
אידיוט. לא, אתה לא אידיוט אמרתי וקיללתי את עצמי איך העזתי
להגיד לו את זה ככה בחוצפה שכזו, אתה צריך פשוט להיות אתה ולא
לעשות הצגה. ובייחוד כשאני שחקן כל כך גרוע הוא אמר וחצי צחק.
כן צחקתי בשקט ושוב פעם יצאה לי נחרה כזו כי ניסיתי להתאפק לא
לצחוק לו ככה בטלפון. הוא גם צחק ואמר לי, זה חמוד ככה איך שאת
צוחקת. צחקתי שוב הפעם באמת מכל הלב ואמרתי אתה רואה כשאתה
אמיתי אתה חמוד, ככה אתה צריך להתנהג עם בחורות, אל תמשיך עם
ההצגות האלה אמרתי ומייד הבנתי שאמרתי עוד שטות. את נשואה, יש
לך חבר? הוא שאל. לא שיקרתי, אני לא. גם אני לא הוא אמר גם אני
לא ואז הוסיף יותר מידי עבודה, פשוט עבדתי כל הזמן, לא היה לי
זמן, אמרתי לעצמי שאחרי זה אמצא מישהי, שאחרי שאסתדר אני אפנה
זמן בחיים שלי למישהי, למערכת יחסים ולפתע שתק ואחרי זה הוסיף,
אבל זה לא יקרה, not in this life time הוא צחק בעצב. הרעש של
הברזלים התגבר, שמעתי אותו אומר שרה, רק שניה, אל תנתקי, חכי
ואחרי איזה חצי דקה הוא שוב דיבר, שרה ? הוא אמר. כן אמרתי,
ברקע שמעתי רעש של רוח, ובטיפשותי חשבתי שאולי הוא יצא החוצה,
שהוא ניצל, שאני לא אצרך להיות הקול האחרון שהוא ישמע, איפה
אתה? שאלתי בשמחה, יצאת? כן, הוא אמר פשוט חם שם בפנים כל כך
הכל בוער, אפילו המעקה שבחוץ פה רותח, פאק, פאק למה זה קרה לי
ואז הוא התחיל לבכות, אבל בשקט, בכי חרישי כזה של ילד, כמו
שאני הייתי בוכה בלילה עם סם בשקט כדי שלא ישמע אותי בלחש
מבטיחה לעצמי שמחר יהיה בסדר שהכל יסתדר. שתקתי, הבנתי שטעיתי,
התחלתי גם לבכות ואז מלמלתיfucking terrorists , fucking Arabs
חבורת רוצחים. הקו היה שקט רק הרוח נשמעה שם, אמרתי בבהלה סיר,
אתה שם? כן אני פה הוא אמר ואז שאל אותי בתקיפות שהפתיעה אותי,
למה את חושבת שזה ערבים? שתקתי, אני לא יודעת אמרתי בשקט,
מופתעת מהתקיפות שלו. הוא שתק עוד כמה שניות ואז חזר לבכות
ואמר, שרה אני לא רוצה למות, אני לא רוצה, לא לבד, לא כאן,
אלוהים תעזור לי בבקשה, חם פה כל כך, המעקה בוער הוא אמר,
בוער, הכל נשרף. אתה לא לבד אמרתי בביטחון כל כך לא אופייני
לי, אני פה לידך, אני פה, תדאג ששש...תירגע. שרה... את חושבת
שהייתי יכול למצוא חן בעיניך שרה, את יודעת כחבר, כבן זוג? הוא
שאל. אני בטוחה אמרתי, אני בטוחה שכן ואז נזכרתי פתאום שאני לא
יודעת את שמו, ובבהלה שאלתי אותו, אבל השם שלך, מה שם שלך? אני
רוצה לדעת. הוא היסס שניה ואמר ג'פרי, ואחרי זה חזר על זה שוב
ביותר בטחון ג'פרי. אני בטוחה שכן ג'פרי אמרתי והוספתי כאילו
מנסה להצחיק אותו בפלרטוט, יש לך ממש שם יפה ג'פרי ממש שם יפה,
כן הוא אמר וצחקק צחוק שקט עם דמעות, צחוק שידעתי שאני אזכור
עוד שנים. הרעש של הברזלים התחזק, הכל חרק שם ושמעתי את ג'פרי
צועק הכל זז פה הבניין זז כולו ולפתע נרגע הרעש ורק הרוח
המשיכה לנשוב, ג'פרי צעקתי בהיסטריה, כן הוא אמר בשקט מתנשף,
אני פה. ג'פרי אמרתי, אתה בסדר? הוא לא ענה ורק אמר לי שרה,
רציתי להגיד לך תודה, תודה על הרגעים האחרונים שנתת לי. אל
תגיד ככה אמרתי לו, בטח יגיעו לחלץ אותך עוד מעט, אל תדאג
ג'פרי, אבל הוא קטע אותי ורק אמר לי כאילו הוא מדבר על הדבר
הכי טבעי בעולם אני לא אשרף פה בבניין הזה, אני לא מוכן ואז
המשיך בצחקוק חלש ואמר שרה, לא מתאים לך לעשות הצגה, את הרבה
יותר טובה כשאת לא משחקת, תהיי אמיתית מעכשיו טוב?! כן אמרתי,
כן אני אהיה, אבל לא שמעתי את ג'פרי שוב, רק את הרוח שמעתי
וצעקתי שוב בכוח ג'פרי, ג'פרי וכלום פתאום שקט אין קו. לא ...
צעקתי... לא, ג'פרי... חייגתי מייד כוכבית 42, היה קו, ומשום
מה, בלי שום סיבה הגיונית, זה נתן לי איזו תקווה, קמתי בשמחה,
חשבתי שהנה הוא יענה עוד שניה, וכן שמעתי את הקול שלו חייכתי
לשניה אבל מייד הבנתי שזה המענה הקולי שלו, "שלום, הגעתם לתא
הקולי של ג'פער, איני יכול לענות כרגע, אנא השאירו הודעתכם
ואחזור אליכם בהקדם".  התיישבתי בחזרה על הכיסא ומלמלתי, סליחה
ג'פער, סליחה ג'פער.