הכל מפריע לי,
הכל מפר את שלוותי,
החל מהדלת הנטרקת בכוח בחדר המדרגות בקומה מתחת,
צקצוקי הלשון האוקראינים של איש החשמל,
בדלי סיגריות המסריחים את סוליות הנעליים שלי,
מושב מרגיז באוטובוס, נהג צופר בגסות סביבו
שקית ביסלי מרעישה ורעש מחריד של לעיסה במושב מאחורי,
גרעינים מתפצחים במושב האחרון וצחנת המלח שפושה בנחירי
יחד עם בתי השחי של העומדים במעבר האוטובוס,
ריחות ורעשים מעוררים אותי למצמוצי עיניים רמים
ותחושה שקטה ודרוכה של אגרוף שעה שהוא נקפץ,
אצבע אחר אצבע הוא נאסף לכי פקעת כוח האומרת להתפקע.
דיסטורשנים אדירים שוטפים אותי בגיטרות אכזריות של קוצים ללא
מחילה.

וצריך להתאפק ולהיות נחמדים וצריך להקשיב ולהבין,
וצריך לחכות בסבלנות שהוא יסיים לספר לי בטלפון
כמה שהוא מאושר כשהוא בכנס ופוגש אחרות,
צריך לבלוע את סכיני הכאב בחיוכים ולהמשיך להפגין
יעילות ושמחת חיים, כאילו מבפנים לא מתפוררת הסבלנות שלי,
כאילו החתול הפנימי שבי לא שרט את הבשר בכוח
והדם נע בי בוהק ונוראי. כאילו אני לא כלי פוקע.
ואני רוצה לאחוז שתי אצבעות על שתי רקות ולבחוש,
לתת לשקט לחדור לתוך הגוף,  דרך האוזניים,
לשטוף אותי בענן לח של שקט ולעצור הכל.

לתת לחורף את ההזדמנות להשתיק את הכאב
לקרר את הבעירות הפנימיות שלי. העולם ימשיך
לרחוש סביבי בספירלות מהירות ואני אחייך שקטה
רגליי ישלחו שורשים בלתי נראים אל האדמה
והדמעות ידברו עם הלחיים. הכל יזלוג ממני
הלאה - מלוח וחם וכל הסערה הזו תשכח
לכדי לטיפות פנימיות של סליחה עצמית.

הפסקה קלה בפסטיבל ההלקאות העולמי.
ששש...

אוקטובר 2006