זוהי עת פריחת הסתוונית
לרגלי שמיים כיבלת
דוקרת בטרשים כמאכלת
קטנה וענווה ופחדנית.
בודדת היא בינות לחרסים
נזכרים כיצד מלאום ביין
המוות לא דכא אותם עדיין
שוכבים ולועגים וכעוסים.
זוהי עת שפיכת המשאית
ברעש השלו והרגוע
את פסולת הבניין הנעלבה.
לכול עונה ועת "אך מה יפית"
מדברים בסתוונית בגעגוע
קבורה כברעידת האדמה. | 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.