חלוק המשי

ימי הסתיו תמיד היו קשים לו, לראובן סלומון, היות שבזמנים אלו
היו רגליו השעירות וזרועותיו הרופסות מתכסים במין פצעונים
אדמומיים קטנטנים שנראו כעקיצות יתושים, ומצבו הלך והחמיר עד
שבחודשים האחרונים לחייו היה חש בצורך מתמיד לגרד בראשו ללא
הרף בתחושה שתולעים רעבתניים היו זוחלים להם על ראשו ומכרסמים
את דרכם למוחו, והיה אומר לעצמו 'אין להם סבלנות, הם לא יכולים
לחכות עד לקבר, לארוחה הגדולה, הם כבר התחילו עם המתאבנים',
וכל מה שיכול היה לקוות לו היה שיעבור גם הפעם את תקופת הקור
בשלום, שכן כל הסממנים הללו היוו התראה לקראת הסיוטים וההזיות
הצפויים שהיו תוקפים אותו בעקביות במהלך החורף, מייד עם בוא
הגשם הראשון. אז היה מסתגר בביתו ככל האפשר, ובהזדמנות הראשונה
שהיה שם לבדו, בעוד אשתו עסוקה בענייניה מחוץ לבית, היה יורד
במדרגות מהקומה החמישית בה התגוררו, למחסן הקטן שהיה ברשותם,
בקומת הקרקע של הבניין, שם החזיק בתיבת מתכת ישנה שהייתה תמיד
נעולה, בה אצר את רשימותיו שבהם תיאר את התרחשויות חייו מימי
נערותו, על מות אשתו הראשונה, מוריאל, ועד היום בו פגש באשתו
הנוכחית, כרמלה, שהייתה רווקה בת ארבעים וחמש ביום שנישא לה,
לאחר תקופת היכרות של שלושה חודשים, ומאז פסק מלכתוב. ובכל פעם
שירד לאותו מחסן לא היה נוגע בכתביו. מטרתו היחידה הייתה
להוציא משם את חלוק המשי המרופט שהיה שמור לו שם במיוחד לימים
קשים אלו, ימי החורף, והיה עוטה על גופו הצנום את החלוק ועולה
חזרה למעלה. כרמלה הייתה רגילה בכך. היא ידעה ממנו על קיומם של
התיבה והחלוק, אך לא ידעה דבר על כתביו. וכך היה יושב לו על
כורסתו, עטוף בחלוק, ממתין לשובה של אשתו, שמייד עם בואה הייתה
מצליחה לשדל אותו להסיר לכמה רגעים את החלוק מגופו, ולנסות שוב
את תרופת הפלא שלה למחלתו. ואז הייתה גוזזת בשקדנות את
ציפורניו שצמחו באופן ניכר במהלך השנה שעברה, וגם את שלה,
דוחסת את הסהרונים הגזוזים בדייקנות שאפיינה אותה לתוך תערובת
טבק מיוחד שיובא מטורקיה, ארץ מוצאה, מגלגלת את התערובת בנייר
עישון ומציתה את הסיגריה, יונקת מהעשן הצהבהב לקול פצפוצי
הציפורניים ופולטת אותו מול עיניו האדומות וגרונו הצורב ומצווה
עליו "תנשום עמוק איש זקן שלי", וכשהיה משתעל ומתפתל מולה,
מנסה לשווא להתחמק מגלי העשן, הייתה חסה עליו ומוליכה אותו
למיטה הזוגית, משכיבה אותו עירום על בטנו ומניחה מגבות בשרניות
שזה עתה השרתה במים רותחים על גבו החשוף, מתעלמת מזעקות הכאב
שלו, וכשראתה שתרופות הפלא שלה אינן עוזרות לו בכלל הייתה
מרימה את ידיה באוויר בתנועת ייאוש וקוראת "טוב, קח את החלוק
וחזור להזיות שלך ולשלווה המזויפת שלך, אם אתה רוצה", ומשליכה
לעברו את חלוק המשי שהיה מתכרבל בו כתינוק, נרגע אט אט, שוקע
לתוך הזיותיו האהובות, עיניו נעצמות בעוד פיו ממלמל הברות
קטועות ובלתי מובנות שכרמלה מזמן הייתה רגילה בהן, ורק הייתה
מנידה את ראשה בחמלה ולוחשת אליו או לעצמה "יום אחד אולי תספר
לי מה קורה אתך, והחלוק הזה, ולאן בדיוק הוא לוקח אותך. סע
לשלום איש זקן שלי, רק שתתעורר לי בבוקר". אבל ראובן לא היה
שומע את דבריה, כבר היה שקוע לו בעולמו, ולעיתים קרובות הייתה
אהובת נעוריו חודרת לתודעתו, והוא שוכב אתה במיטה בעוד כרמלה
ישנה בחדר סמוך, עד שפתאום היא יוצאת מחדרה ונכנסת אליהם. הוא
מעמיד פנים כישן וגם אהובתו אינה זזה ממקומה. אבל הדברים
ברורים וכרמלה מתחילה לצעוק. האישה הצעירה קמה בעירומה, אוספת
את בגדיה. כרמלה ממלמלת אליה 'את יודעת מה עשית?' והצעירה עונה
לה 'לא מעניין אותי, זו הבעיה שלך', ולראובן היא אומרת 'את
הבעיות שלך עם אשתך תפתור אחר כך. ועכשיו תיקח אותי עד הבית
שלי בכבוד מלכים'. הוא עונה לה 'את אל תדאגי, הכל יהיה בסדר'.
משאיר את שתי הנשים לבדן לכמה רגעים, יוצא לחצר, מרים שם כמה
גרגירי חול וחוזר. אומר לאשתו: 'את רואה את גרגרי החול
הקטנטנים האלו? אני מכיר את הבחורה הזאת מאז שהיינו כאלה
קטנים. אנחנו כמעט נולדנו ביחד. ויום אחד אמרתי לה שצריך
להיפרד. היא שאלה למה ואמרתי בגלל שאני לא אוהב אותך. היא אמרה
אני לא מבינה איך אפשר שלא לאהוב אותי, ותראו, הוא מצביע על
אישתו, תראו על מה נפלתי'. ובעודו הוזה את הדברים הייתה כרמלה
מפרשת את תנועות ידיו הנמרצות כמין תחינה ממעמקי המצוקה, אוספת
אליה את גופו הקודח בזרועותיה העבות, מלטפת את מצחו הלח מזיעה,
וחוזרת על תחינתה. "תישן טוב איש זקן שלי. אתה כבר בן שבעים
ושניים. רק שתתעורר לי בבוקר", שכן פחדה הגדול ביותר היה שיום
אחד תתעורר לצד גופתו הקרה, כפי שסיפר לה על אותו בוקר אחרון
עם מוריאל, אשתו הקודמת, ומחשבה זאת הייתה מעבירה בה תחושת
אבדון וייאוש של אני או הוא קודם, אומרת לעצמה 'חס וחלילה. גם
החורף הזה יעבור בשלום ואז יבוא הקיץ והכל יהיה טוב', והייתה
בוהה בחלוק המשי שכבר היה ספוג בזיעתו וחושבת 'אם זה מה שמחזיק
אותו בחיים השד יודע למה'. אבל החורף האחרון בחייו של ראובן
סלומון היה קשה ביותר, וחלוק המשי הישן הלך ונשחק עד שנעשה
שקוף כמעט, וכשהתאמץ להתכסות בו היה מותח את הבד יתר על המידה
עד שנעשו בו קרעים, וכרמלה, שהייתה בת ששים וחמש, לא יכלה
לסבול יותר את זעקותיו ומצאה את עצמה מייחלת להסתלקותו מהעולם.
היא כבר החלה מתכננת את חייה בלעדיו, והחשש שהטריד אותה יותר
מכל הפך לתקווה סמויה, שהתממשה בוקר אחד, כשהתעוררה לצד גופתו
הקרה ורק במאמץ רב הצליחה לפתוח את אגרופו הקפוץ ולהוציא מכף
ידו את המפתח לתיבת המתכת.
איש ה'חברה קדישא' שהכין את גופתו של ראובן סלומון לקבורה
התפלא להבחין בתולעים שכבר החלו מכרסמים בגופה, כמו שהיו שם
עוד לפני שמת. כמה ימים לאחר הקבורה ירדה כרמלה למחסן, בהתגברה
על תחושת הפחד שאחזה בה, ומבלי שתוכל להעלות על דעתה מה תמצא
בתיבה של בעלה המנוח. פתחה אותה, מצאה את ערמת הדפים המצהיבים
שחלקם היו מודפסים במכונת כתיבה והשאר בכתב ידו המפותל אך
קריא. בהתה בדפים בניסיון להבין את הכתוב ובתהייה באשר למה
שתעשה אתם, עד שרחש קל ששמעה מאחת הפינות של המחסן החריד את
שלוותה והיא אמרה לעצמה 'עכברים, הו לא', ובתחושת בעתה נטלה את
הדפים בידיה ועלתה חזרה לדירתה. התיישבה בכורסתה והחלה קוראת
בהם, ולמרות שישבה כך שעות ארוכות, וכך גם בימים הבאים, לא
הבינה דבר מההתרחשויות שתוארו בהם, ונותרה במוחה תהייה אחת
בלבד: מה בעלה המנוח היה רוצה שתעשה באותם כתובים. האפשרות
הראשונה שעלתה בדעתה הייתה לשרוף אותם, אך בסופו של דבר עלתה
בדעתה האפשרות שאולי ישנו איזה ערך ספרותי לחומר שברשותה. אמרה
לעצמה 'כסף הוא לא השאיר לי, הזקן. אולי מהקשקושים האלו ייצא
משהו טוב. מי יודע'. וכך יצאה לה בוקר אחד הגברת כרמלה סלומון
והלכה לאחת מההוצאות לאור בעיר, שם מסרה לפקידה את הדפים, לאחר
שכרכה אותם בסדר שנראה לה הגיוני פחות או יותר, ואף צירפה מכתב
הסבר קצרצר באשר למקורם. חזרה לביתה וחיכתה לתשובה. אחרי כחודש
קיבלה מכתב רשמי מאותה הוצאה. זימנו אותה לריאיון. תחושת
חשיבות בלתי רגילה עברה בה באותו רגע. אותה פקידה בירכה אותה
לשלום בסבר פנים חמוץ והורתה לה לשבת החדר ההמתנה. ישבה ועלעלה
בכל מיני פרסומים שהיו מונחים על השולחן, עד שהדלת מולה נפתחה
ביד בלתי נראית מבפנים, והפקידה הורתה לה להיכנס. ראתה שם שני
גברים. האחד צעיר, שעמד ליד החלון הפתוח ועישן מקטרת בשוויון
נפש, והשני, אדם מבוגר, כבן ששים, ישב ליד המכתבה. השניים
החליפו ביניהם מילים בעניין מסוים, ורק אחרי כמה דקות סימן לה
המבוגר שתשב והצביע לעבר הכסא שמולו, ופנה שוב אל עמיתו הצעיר
באותו עניין שדנו בו. השניים המשיכו לשוחח וכרמלה המתינה
בסבלנות שיתפנו אליה. לרגע תהתה אם כדאי שתחזור לשבת בחדר
ההמתנה ובהתה לעבר הדלת, ואז נשתתקו השניים והביטו בה. בארשת
פנים נבוכה עקבה אחרי הצעיר שניגש לארון עץ שהיה מוצב בפינת
החדר, והוציא משם קובץ דפים שכרמלה זיהתה מייד כשלה. הוא הציג
את עצמו בשמו ובתפקידו, סגן העורך, ואמר לה, בלי הקדמות
מיותרות:  "כשעושים טיח, גברתי, צריך, קודם כל, לדאוג שחומר
הגלם יהיה נקי, צלול, בלי שאריות וחומרים זרים", וכשהבחין
בפניה הנבוכות חייך אליה והוסיף: "באופן כללי החומר שלך הוא
טוב ובהחלט ראוי, אבל יש הרבה עבודת עריכה". כרמלה הנהנה בראשה
מבלי להבין בדיוק מה משמעות הדברים לגביה, ואז המבוגר, שהיה מן
הסתם העורך הראשי, לדעתה, אמר: "תראי, יש כאן פוטנציאל, ומה
שאני מציע זה שנערוך את החומר, ואז..., אני מבין שלא את כתבת
אותו, כך שאין סיבה שנערב אותך יותר מדי בעבודה. בכל מקרה
תקבלי עותק ערוך שתקראי בו, אם תרצי, ואם זה ייראה לך נוכל
להמשיך, ולהדפיס מהדורה אחת, ניסיונית, של, בואי נאמר, 1000
עותקים..." הוא הפסיק לרגע ושלח מבט לעבר סגנו, שהביט
בהפגנתיות לעבר החלון ונשף סילון עשן ממקטרתו החוצה בעדו,
"1000 עותקים יספיקו, אתה לא חושב?" ומבלי להמתין לאישורו, או
לדעתה של כרמלה, שהנהנה בראשה שוב וחשבה 'מעניין מה ייצא לי
מזה', העורך, כמו שקרא את מחשבותיה, הוסיף: "היות וההפקה תהיה
על חשבון ההוצאה, הרווחים, אם יהיו כאלה, ממכירת כמות זו, יהיו
לטובת ההוצאה, בניכוי שכר הסופרים המקובל שיועבר אליך. ואם
תידרש מהדורה נוספת את תקבלי כעשרים אחוז מהמכירות", וכאן נכנס
לכל מיני חישובים והסברים שכרמלה לא הבינה בהם דבר, והפגישה
הסתיימה בכך שחתמה על כמה ניירות ויצאה משם בתחושת בלבול מצד
אחד והקלה מצד שני.  
בדרכה לביתה תהתה מה בעלה היה חושב על העסקה, ולמרות שתמיד
החשיבה את עצמה לחסרת אמונות תפלות ושכאלה, נשאה את עיניה
לשמים מחשש לכעסו, שהרי ראובן עצמו מעולם לא הראה את כתביו, עד
כמה שידעה, לאף אחד. אבל לדבר אחד קיוותה, שאולי כל מה שלא
הבינה מקריאת החומר יתבהר לה עכשיו, לאחר עריכתו, ואם כך, יהיה
זה שכרה, לפחות.              
בימים הבאים, בעודה ממתינה לתשובה מהוצאת הספרים, למרות שחזתה
במו עיניה בטכס קבורתו של בעלה כרמלה חשה שראובן מעורב איכשהו
בתהליך העריכה, ובנוסף, הייתה בטוחה שהוא מודע לכל צעד ושעל
שעשתה. המתח היה בלתי נסבל. אפילו את ציפורניה הפסיקה לגזוז
בקפדנות, כמו פעם, והחלה כוססת אותן עד זוב דם. אחרי כחמישה
שבועות הגיע צלצול הטלפון המיוחל מההוצאה. הפקידה הגישה לידיה
את כתב היד הערוך, במעטפה חתומה, וכרמלה נחפזה משם חזרה לביתה.
פתחה את המעטפה בידים נרעדות, ונחרדה לראות את תמונתו של ראובן
מתנוססת על גב הכריכה. 'איך התמונה הזאת הגיעה אליהם'? היא
תהתה. הוא נראה בדיוק כפי שנראה בימי חייו האחרונים, אך היא לא
זכרה שראתה את התמונה הזאת אי-פעם. היא בחנה את התמונה למשך
דקה ארוכה עד שנדמה היה לה שהוא קורץ אליה במשובה, ואז השליכה
את הספר מידיה. רק למחרת העזה לפתוח את הספר. ושוב נזדעזעה,
למראה הכותרת בדף הראשון, שהודפסה באותיות גדולות ושחורות:
"חייו המוזרים של ראובן סלומון". בו ברגע היא חשה שרוחו של
בעלה המנוח נחתה חזרה בביתה, עטה עליה ונכרכה סביב גופה מכפות
רגליה ועד צווארה, מצווה עליה לשים לגופה את חלוק המשי בטרם
תשב לקרוא. נפנתה לאחת המגירות ומשכה משם את החלוק הדהוי שכמעט
ושכחה מקיומו, הביטה בו לרגע בסלידה, ולמרות זאת פשטה את בגדיה
ונתעטפה בו. לאחר מכן נתיישבה על הכורסא והחלה מעיינת בכתוב,
שנראה לה שונה למדי מהמקור, אך תחושת הגירוד שאחזה בה לפתע
מנעה ממנה את הריכוז. היא חשה שראייתה מיטשטשת וליבה החל פועם
בקצב מהיר ביותר, ובשארית כוחה לפתה את הספר ביד אחת ובשנייה
אחזה בגרונה בניסיון להשתחרר מתחושת המחנק שבאה עליה פתאום, עד
שנפלה באחת על הרצפה, מוחה החל קודח מהזיות; ראתה את שני
העורכים מתקרבים אליה בפנים מחייכות שהבעיתו את נשמתה, האחד
מושיט לה עט, והשני, הצעיר, אוחז בקלשון בידו ומתקרב אליה אט
אט, מניף אותו אל גופה, והיא פרפרה בעווית עד שנשמתה יצאה
ממנה, והשוטר שהוזעק לביתה לאחר כמה ימים, עקב תלונת השכנים על
הריח הרע שנדף משם, עמל קשות בניסיונו לחלץ את כתב היד
מאצבעותיה הקפוצות.