פרספוני האדס / סירנות |
שבבי עץ חדים ננעצים מתחת לעורי.
הן קוראות לי, הן יודעות במה למשוך אותי.
רשת של יופי הן אורגות וקולותיהן - החוטים.
אני מקללת את צוותי שהשאיר אותי כבולה
במחויבות ואהבה, שלא אברח למצולה.
אני יודעת שהן רוצות את גופי ונשמתי,
ואני רוצה לתת להן הכל, את חיי, את מותי.
שכן גם אם אמות בזרועותיהן, מותי יהיה מתוק
כקולותיהן השרים על החוף הרחוק.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|