בס"ד.


כשאוהבים...
כשאוהבים לא בוגדים, לא פוגעים, פשוט אוהבים.
אז למה אצלי זה שונה? למה אצלי הפגיעה נמצאת והבגידה שוררת?
הרי אני אוהבת...


אם אתה אוהב אותי, אמרתי, אל תיפגש איתה.
אך ללא הועיל.
אם אתה אוהב, תוכיח לי, תן לי להרגיש שלך, להרגיש נאהבת.
אך ללא הועיל.
אם אתה אוהב, אמרתי, תכבד אותי, תחזר אחריי, תן לי להרגיש
אישה.
אבל גם זה כנראה כבר לא ממש יקרה.


העיקר שיבין, הוא לא יכול להמשיך להפגוע בי, לזלזל, זו לא
אהבה...
הוא לא יכול לרמוס לפגוע, לדבר בנחיתות, התנשאות.
הוא צריך לחבק לתמוך לחזר לאהוב, לתת לי להרגיש שאני שווה, כי
אני שווה הרבה יותר ממה שהוא מקדיש לי.
מגיע לי, לדעתי, הרבה יותר ממה שהוא נותן לי.
אולי זה פשוט לא מספיק, אולי הוא כבר מאס בי.
ואם כן, מה אני אמורה לעשות? להפסיק לאהוב? הרי זה בלתי אפשרי.
אבל לעזוב, פשוט לעזוב, אני צריכה להחליט מה יותר חשוב ועיקרי,
האהבה שלי אליו? או הכבוד שלי והאהבה לעצמי? אני צריכה להבהיר
לו שזה או שינוי או שזה נגמר.

כשאוהבים...
כשאוהבים מתייחסים, מלטפים, פשוט אוהבים.
אז אצלי זה כבר לא יהיה שונה, אני חושבת.
הרי אני אוהבת...