מתבוננת לתוך עצמי ולא מבינה איפה הטעות,
טיפה ועוד טיפה הפכו לים של דרכים שאף אחת מהן לא מובילה לשום
שדרך מוצא שלי מהעולם האכזרי שאני הכנסתי את עצמי לתוכו.
כמו פטיטי שלג, יום נמס אחרי יום, כשעון חולה מוחי החושב שהזמן
הוא לטובתי.
כואב לי מאוד, אני יודעת אני פטתית, אני חלשה, אני עומדת
במקום, אני שואפת לקטנות, אבל אני יודעת, אני יודעת שככה אני
לא אמות.
אני חיה באופוריה שיצרתי לעצמי, מין בועה ורודה יפיפיה
ועגלגלה, בועה כשתתפוצץ תכאיב לי מאוד.
כן זה תלוי בי
כן אני אומרת שזה ישתנה. עושה לעצמי שיחות מוטיבציה עם אורחי
חיי.
כל חידוש זה אושר כל שינוי זה סיפוק.
אני עם עצמי חזקה- מבחוץ. אבל כל כך חלשה. כל כך.
אני יודעת שאני צריכה להשתנות. אני יודעת שהמוות קורא לי,
אני פה, ואני אשאר.כי מחר שהשמש תזרח אקום עם חיוך שלא ימחה
לעולם.!!! |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.