סוניאנדו


כך זה מתחיל. מסיבה. "נעמה? נעים מאוד. מת על הציפורניים שלך."
היא סוקרת את ציפורניה במבט מהורהר. הן ארוכות, מטופחות,
צבועות בסגול. הם לא מאלו שרוקדים, וזו כבר נקודת התחלה טובה.
יש ביניהם, לכאורה, משהו משותף. לוגמים יין על הבר. משוחחים.
מסתבר שהיא מוסיקאית והוא חובב נלהב. נעמה מנגנת בכינור
בתזמורת עירונית כלשהי. "אני לא אוהב ללכת לקונצרטים" הוא
אומר. היא שואלת "למה?". הוא חושב לרגע ועונה: "בשביל מה? אני
נהנה יותר לשמוע מוסיקה מדיסק. באולם הקונצרטים האיכות אולי
יותר טובה, אבל הקהל מעצבן אותי. תמיד תשב לידי איזו גברת
מהודרת שתעלעל בתכנייה במהלך הקונצרט וזה מוציא אותי מהריכוז.
שלא לדבר על המשתעלים למיניהם." "אז מה אתה רוצה?" היא שואלת.
"את יודעת מה? אחרי שנהפוך לנאהבים אבוא אליך יום אחד ותנגני
למעני. קונצרט סולו." נעמה נוטלת את כוס היין ביד אחת ומניחה
את כף ידה השנייה על שלו. הוא חש בחום גופה המועבר אליו. "מה
תרצה שאנגן? עזוב רגע את הנאהבים. מה אתה רץ." היא מחייכת.
לוגמת מהכוס המתרוקנת והברמן מביט בהם בציפייה. "אני לא רץ
לשום מקום," הוא אומר. "תנגני לי איזה קפריס של פגניני? או
שאני מגזים בדרישות שלי." היא מביטה בציפורניה. עיניה ירוקות,
צלולות. "סוניאנדו, אתה יודע מה זה?" לא, הוא לא יודע. "מונח
מוסיקלי שמשמעותו 'כמו חלום'. זה מה שאני אנגן למענך, אם יתחשק
לי." הוא מלטף את כף ידה. אומר: "כן, כמו חלום. ואולי אני סתם
חולם ואת לא יותר מחלום.  אפשר ללוות אותך הביתה?" "כן,
בוודאי. בא ניסע." בדרך הם מחליפים מבטים חטופים, מהוססים, של
שני אנשים זרים שכרגע נפגשו, והתוהים, אולי, מה בעצם אנחנו
עושים כאן, ביחד. ולפני הפרידה: "אפשר להיות אתך בקשר?" הוא
שואל. והיא: "תשמע, ממש כיף לי להיות לבד, אבל יכול להיות שלך
יש משהו שאני צריכה." ואין לו מספיק זמן על מנת להבין בדיוק
למה התכוונה.  אבל היא משאירה לו מספר טלפון ואחרי כמה ימים
הוא מתקשר אליה. "תראי, אני בודד היום." היא צוחקת. "מה את
צוחקת?" "טוב," היא אומרת, "דבר, נראה מה יצא מזה." וזה מה
שהוא אומר: "תראי, אם אני ממשיך לדבר אתך עוד קצת, אני ארצה
לבוא לראות אותך. וכשאראה אותך אני כנראה ארצה לחבק אותך.
ואחרי שאחבק אותך אני ארצה לשכב אתך. כל זה ידוע מראש. אז מה
את אומרת? שנמשיך?" והיא שותקת לרגע ארוך שלאחריו היא אומרת:
"אתה יודע מה? נסה לתפוס אותי מחר. אתה יודע איפה. סוניאנדו."
ובלילה הם נפגשים. הוא נמצא יחד אתה במרתף.  ואולי זו עליית
גג. המקום נראה לו כמו מבוך. המעברים בין אגף לאגף הם צרים
למדי. הם צועדים שם, כפופים, ובשלב מסוים מגיעים לנקודה שממנה
אי-אפשר להתקדם, היות שהפתח שלפניהם צר מדי, ורק בזחילה אפשר
להתקדם הלאה. הוא חושב לוותר על ההמשך. אבל נעמה מחליטה שהיא
עוברת בכל זאת. מבקשת שלא יפקיר אותה שם. נשכבת על גבה, מחדירה
את ראשה פנימה לתוך הפתח. רגליה פונות לעברו. במהלך התקדמותה
שמלתה מופשלת עד לבטנה, רגליה נחשפות עד לערוותה. עיניו פעורות
למראה. נדמה לו שהכוס שלה מחייך אליו. שומע אותה קוראת אליו:
"על מה אתה מסתכל" והוא מסמיק. היא עוברת ומצליחה להשתרבב
פנימה לתוך אותו אגף, ואז הוא שומע קולות של אנשים הנמצאים שם,
בפנים. רוכן להציץ פנימה ורואה אותה מוקפת בשלושה גברים
האוחזים בכלי נשיפה. היא קוראת אליו: "יואל, אני פוחדת. תעזור
לי" הוא מנסה להשתרבב פנימה אך הפתח צר מדי עבורו. צועק "נעמה,
צאי משם, אני לא יכול לעזור לך." והם עטים עליה, מכסים אותה
בגופם. היא צורחת. תחושת חוסר ישע עוברת בו. נעמה נגררת לאזור
חשוך באגף והוא לא רואה אותה יותר. קולות הבכי והיבבות שלה הם
בלתי נסבלים. והתחושה שהוא למעשה מפקיר אותה שם. ואז הוא שומע
אותה צועקת אליו "סוניאנדו, סוניאנדו," וכך זה נגמר.