"לכה דודי נצא השדה, נלינה בכפרים.נשכימה, לכרמים נראה אם-פרחה הגפן פתח
הסמדר, הנצו הרמונים; שם אתן את-דדי, לך. הדודאים נתנו-ריח, ועל-פתחינו
כל-מגדיםחדשים, גם-ישנים; דודי, צפנתי לך. מי יתנך כאח לי, יונק שדי אמי;
אמצאך בחוץ אשקך, גם לא-יבזו לי.אנהגך, אביאך אל-בית אמיתלמדני; אשקך מיין
הרקח, מעסיס רמני. שמאלו תחת ראשי, וימינו תחבקני. השבעתי אתכם, בנות
ירושלם: מה-תעירו ומה-תעררו את-האהבה, עד שתחפץ.
מי זאת, עלה מן-המדבר, מתרפקת, על-דודה; תחת התפוח, עוררתיךשמה חבלתך אמך,
שמה חבלה ילדתך.שימני כחותם על-לבך, כחותם על-זרועךכי-עזה כמות אהבה, קשה
כשאול קנאה: רשפיהרשפי, אש שלהבתיה. מים רבים, לא יוכלו לכבות את-האהבה,
ונהרות, לא ישטפוה; אם-יתן איש את-כל-הון ביתו, באהבה בוז, יבוזו לו."
שיר השירים
