בניין מוצק מזכוכית ופלדה ניצב לי אל מול החלון. אני רואה אותו
כל בוקר בהולכי למטבח להכין לעצמי קפה. כשהקפה מוכן אני מתיישב
ליד שולחן העץ הלבן, על כסא העץ הלבן הפונה לעבר החלון, מקרב
אלי את מאפרת החרסינה ומדליק את הסיגריה של הבוקר.
רק אז יכול אני להתעורר ולהרגע לקראת היום החדש - קפה, סיגריה
ומבט על תחנת הרכבת. תחנת הרכבת המרכזית החדשה נבנתה באביב
האחרון. מלאה ברציפים המפוזרים על 5 הקומות של התחנה. החנויות
הפועלות עשרים וארבע שעות שבעה ימים בשבוע תמיד מאוכלסות במאות
אנשים, ביניהם עוזבים, שבים וסתם עוברי אורח שעברו במקום.
שמונה מעליות זכוכית ועשרות גרמי מדרגות ומדרגות נעות מאפשרות
את התנועה ההומה בתחנה המרתיעה בגודלה, ואני הכרתי את כולן.
הכרתי כל פינה וכל מעבר קטן בעיר הזכוכית ההיא. כל רכבת שחלפה
יכולתי להרגיש איך היא סוחפת אותי איתה ליעדה. לריחות הרחוקים,
לפרברים הירוקים שנחשפים בפניה בדרכה.
כל בוקר, רואה אני עצמי על הרכבת, בדמיוני כמובן, כי המציאות
מספרת כי הרכבת תמיד עוזבת את התחנה עוד לפני שסיימתי את הקפה.
והרכבת האחרת, עוד לפני שהפסקתי לחשוב על הרכבת
הראשונה. וכל בוקר, רואה אני עצמי מתערה, נעלם בין ההמון הגואה
כהיה הנהר שבחוץ. הם שואטים לכל כיוון לכל רציף בין המעברים
והחנויות המלאות. כל בוקר מריח אני את אותם הריחות הרחוקים
מהעיר. ואז יוצא אני החוצה מהבועה, הדירה שלי, לזוהמה של הרחוב
בעיר הגדולה.

היא רצה במורד המדרגות הנעות.

הזעקה של הרחוב הופיעה באדרת בלימה מיידית של המכונית לפני
הרמזור. מישהו כנראה ניסה לעבור את הכביש הסואן באדום. אני
מנסה להתעלם מהרעש וממשיך ללכת על הרחוב לכיוון תחנת האוטובוס.
מעולם לא רציתי לנהוג פה בעיר הגדולה. תמיד העדפתי תחבורה
ציבורית נקייה מלחץ. כשאני מתיישב באוטובוס אני נשאב מיידית
לספר שאותו אני קורא, כרגע זה "הרצון לעצמה", ואני מתנתק
לחלוטין ממה שקורה סביבי. ואז, כמו מכונה בזמן הנכון לצאת
מהאוטובוס הצהוב אני מתחבר בחזרה לאדמה, סוגר את הספר וצועד
בגאווה אמיתית מחוץ לרכב הצהוב. אני צועד על המדרכה הרטובה
מהגשם שמטפטף בכל לילה וכבר זוחלת הסיגריה השניה של היום לתוך
פי. אני מדליק אותה באדישות וממשיך ללכת.
השגרה הזאת שתוקפת אותי בכל יום, היא נשברת רק פה, בתחנת הרכבת
המרכזית. במחשבותיי על עיר הזכוכית נשברת השגרה כשמגיעה
הריקנות. היא מופיעה רק פעם אחת ביום, בחצי שעה שבין עשר ועשר
וחצי. באותה שעה, החנויות פתוחות אמנם, אבל ההמון לא נמצא שם.
הם כולם נמצאים מחוץ לתחנה, עומדים ומביטים בשמיים.

והיא - ? היא עדיין רצה במורד המדרגות הנעות.

אני נסחף לעיר הזכוכית. ההמון כבר לא שם. אבל היא עוד רצה, לא
מוצאת את הדרך החוצה.
אני רוצה להוציא אותה, רוצה לעזור לה. אבל היא לא נותנת לי,
היא לא עוצרת, לא מקשיבה.
ההמון ממלא שוב את התחנה. ועוד הפעם החמצתי את הרכבת. יורד
במדרגות הנעות לעבר השגרה שעדיין רצה ולא עוצרת.