שחור, הרבה שחור!
שחור בכל מקום, מסתובב לו בין הצבעים האחרים, צובע אותם
בגוונים הכהים של עצמם, מסתובב סביב ציורים, ותמונות, ואותיות,
מקיף את הכל, שולט בעולם. שחור. הצבע הריק הזה. מה שרואים
כשאין שום דבר אחר. צבע מספר 00, הצבע הראשון, הצבע הכי כהה
שיש, הצבע שבולע את כל קרני האור. שחור.

ועכשיו, עכשיו מגיע כתום!
אני לא מאמין! כתום, ממש כתום אמיתי, כתום כמו שהיה לי בגן,
כתום כמו שרואים בציורים, כתום כמו בספרים ובצעצועים, כתום כמו
בשיער של פרנס, כתום כמו הפלאפון של יוסי, כתום כמו בצבעי געש,
כתום כמו גגות רעפים, כתום כמו צהוב ועוד אדום. כתום, הצבע הזה
שלא מופיע בטבע, אבל בכלל. תחשבו על זה, פשוט לא רואים אותו
בטבע. אנחנו המצאנו אותו. בני אדם המציאו אותו. צבע שלם, עם
מלאן ת'אלפים גוונים, שאנחנו המצאנו. למה? למה המצאנו כתום,
למה המצאנו לו כל כך הרבה גוונים, למה לנו להמציא צבעים בכלל?
מה נותן לנו להמציא צבעים? אתם חושבים שהזכויות לכתום שמורות
למישהו אחד מסוים? ואם כן, הוא מקבל כסף כל פעם שמשתמשים
בכתום? אני לא חושב. כי אם כן, אז צריך בשביל זה איזושהי
מערכת. מה, משרד צבעים? יש באמת משרד צבעים, שרושם את הזכויות
לכל צבע, ואחראי לאכיפה של שימוש בצבעים? נראה לכם? לא נשמע לי
הגיוני. כתום. איזה צבע מוזר. כשהוא חלש, בא לי להקיא. הוא
פשוט חולני כזה. כמו ירוק חלש כזה, "ירוק ערבי". כשהוא חזק, זה
לא נראה הגיוני. פשוט לא. הוא לא מסתדר עם שאר הצבעים. וכשהוא
ככה-ככה, אז הוא גם לא מי-יודע-מה.
אוי, כרגע נזכרתי. תפוז זה כתום. וקלמנטינה. ודלעת. אווף, תראו
מה עשיתם. הרסתם לי את כל התיאוריה. אני שונא אתכם.

צהוב.
הרבה, הרבה, הרבה צהוב. צהוב בהיר בהיר כזה. כמעט לבן.
כשמסתכלים עליו הרבה, אפשר להתבלבל ולהגיד שהוא לבן. אבל הוא
עדיין צהוב כזה. צהוב בהיר בהיר. כמו הפתקים האלה עם הדבק
מאחורה, שאפשר לרשום עליהם שטויות ולהדביק איפה שרוצים. לא,
בעצם, יותר בהיר. ממש ממש בהיר. כאילו לקחו 80 ליטר לבן ו-15
ליטר צהוב, וערבבו ביחד. צהוב בהיר בהיר כזה. כמעט לבן.

כשמסתכלים טוב, רואים גם אדום.
במיוחד למעלה, ובצדדים. אדום כזה, בכל מיני סוגים. אדום כהה
כזה, נו איך קוראים לו, בורדו. ואדום בהיר, ורוד. ואדום עם
כתום, שזה בעצם אדום עם אדום עם צהוב, כי כתום זה אדום עם
צהוב. ואדום כחלחל כזה, כמעט סגול אבל עדיין לא. ואדום כהה,
ממש כהה, יותר כהה מבורדו ויותר כהה מסתם אדום כהה. אדום כהה,
שהוא ממש שחור, ואם שמים עוד קצת שחור הוא יהיה שחור לגמרי,
והאדום יעלם. כי שחור זה צבע שמשתלט, והאדום פשוט יטבע בתוכו.
יש עוד קצת אדום בצדדים, בכל מיני צורות. יש דק ויש עבה ויש
משולש ומרובע. ועגול. אדום עגול. כמו עגבניה. אני שונא
עגבניות.

אהה! כרגע ראיתי.. אוי, זה הבהיל אותי.
מה זה לעזאזל? נראה לי שזה פרצוף. כאילו, זה נראה בדיוק כמו
פרצוף, ואני מניח שזה גם אמור להיות פרצוף. אבל זה לא פרצוף
רגיל. הוא ככה, פותח את הפה ורואים לו את כל השיניים העליונות.
והשיניים, למרות שהן אמורות להיות לבנות בכלל, הן צבועות
באדום. וכל הפרצוף הזה, כל הפנים האלה הן אדומות. כאילו הוא
מסמיק, הפרצוף הזה. אבל בן אדם לא יכול להסמיק בשיניים, לא
נראה לי. זה מוזר. גם רואים לו את האף, וגם הוא אדום. וגדול.
אדום וגדול, כמו טוסיק של בבון. והעיניים שלו, של הבנאדם
שהפרצוף הזה שייך לו, העיניים שלו עצומות. אין לי מושג למה.
הוא פותח את הפה לגמרי, כאילו כדי לצעוק, אבל העיניים שלו
סגורות. למה לסגור את העיניים כשאתה צועק? מה זה נותן בדיוק?
ככה אתה רק לא רואה על מי אתה צועק. ועל מי הוא צועק, הפרצוף
הזה? עליי? אבל מה עשיתי? אני רק באתי לכאן, לא עשיתי כלום. רק
הסתובבתי סחור וסחור, מבולבל מכל הצבעים האלה. הלכתי לאיבוד
בתוכם.

הצילו. הלכתי לאיבוד בתוך העיצוב של "במה חדשה".