"It's called a changeover. The movie goes on, and nobody in
the audience has any idea"
)-

Jack, Fight Club)
בזמנו לא ידעתי לאן אני מתכוון ללכת עם הרעיונות שלי. הייתי
משוטט ברחוב מדי ערב, מדי בוקר, לעתים אף בשעות אחר הצהריים
המוקדמות, בנגיעות שבין אור וחושך, וחושב. ברגעים מסוימים
הייתי חושב על שמיים, על דברים שברומו של עולם. אתם יודעים
איך זה. ענני סתיו משוטטים מעליך, רגע אחד שם ורגע אחר כבר
אינם; ואתה לא יכול אלא לבזבז דקה ושתיים ושלושים במחשבה על
טיבם וטבעם של אלה החוזרים והולכים במחזוריות טבעית לחלוטין.
בזמנים אחרים, הייתי מכלה שניותיי בתהייה על דברים ארציים,
עממיים לחלוטין. כותב סיפור על האורז של אמא, כותב סיפור על
שירים של שלום חנוך שבוקעים מהרדיו בבוקר יום ראשון.
ומדי יום ביומו, עת היה נגמר עוד טיול לילי של סקרנות וחיפוש
אחר תמה לכתיבה, הייתי כונס אל ביתי, ומתיישב מול מסך המחשב
כשהמקלדת ממתינה לגזר דינן של ידיי השופטות ומבצעות בעת
ובעונה אחת. אט אט, היה המסך נמלא נפלאות. סיפורים על אהבה
רחוקה לבחורות עלומות בשנות התיכון, סיפורים על צעירות וזקנה,
סיפורים על יצרים ועל הבנאליות היום-יומית. בו ברגע שנתיישבתי
לכתוב סיפור על עיניים תכולות ושמי ערב מלאי עורבים במזרח
אירופה האפורה, אפשר הייתי ממלא את הדף האלקטרוני במעשייה
אודות חורשה קטנה בינות פ"ת וראש העין. כל זה מבלי שתהא לכך
סיבה הגיונית באשר היא, פרט לרצונן העצמאי של ידיי ואצבעותיי
שלי ממש.
יופיים של הדברים, ואם תשאלו אותי, יופיה של כתיבה באשר היא -
אם אלגנטית וסוחפת למחוזות רומנטיים או בנאלית ועממית כבורקס
במזנון העבודה - יופי זה, נובע מהפתאומיות שבו. יכול אדם לסוב
לשולחן בערב שישי ולפתע יצוץ בראשו רעיון לסיפור או לשיר,
ובאותה מידה יכול אדם אחר לכתוב סיפור ובו בעת יצוץ בראשו אחד
אחר לחלוטין, על אנשים ועל מקומות שאין להם זיק מינימאלי
לנושא הכתיבה הנוכחי.
הנה כך, צץ בראשי רעיון עת הייתי מטייל במחוזות הירוקים
ובשדות שמעבר לתחום השיפוט של עירי. ממש באופן זה כפי שתיארתי
לעיל - בעוד אני משוטט בלי סיבה נראית לעין, שואף ונושף אוויר
עצים ומדשאות ירוקות שלא כוסחו וצמחו מעלה מעלה בפראות מעוררת
הערצה, צץ דבר מה בראשי. סיפור, שיר, פואמה נטולת מבנה לירי
סביר. קראו לזה בכל שם, אבל כך היה הדבר שבין צעד לצעד נרקם
סיפור העלילה שאכתוב בו ברגע שרגלי תדרוך בביתי שוב.
היה זה סיפור שמתרחש בשנים עברו, במאה שעברה, במילניום שחלף,
וזיכרונו מתועד אך נשכח באותה מידה ממש. סיפור על בחורה יפה
ובחור נאה, ועל מפגש רנדומאלי בין שתי נפשות בקיבוץ בדרום,
שלולא היה נודע באהבת דריו לכדורגל לא היה נודע אולי בכלל.
ובאותו סיפור היו שני מושאי הכתיבה יושבים ומדברים על הא ועל
דא, מכינים ביחד שיעור שאותו יעבירו בפני כל החבר'ה, במחנה
קיץ זלום ועלום לבני תנועת נוער סוציאליסטית כזו או אחרת. הנה
כי כן היו יושבים ואוכלים ושותים ומדברים עם עצמם ועם כל אותם
אנשים שהיו יוצאים ונכנסים לחדר הממוזג מדי כמה זמן כדי
ליהנות מהחום ששורר בו - רק כדי לצאת בשנית החוצה משהבינו כי
ישנו שמץ של סיכוי שהם מפריעים לדבר-מה. הגו אז יחד במאמץ
משותף של תכול וחום, ברונטי ופחמי, פזור ומקוצץ דק-דק, במשנתם
של יוצרים מרוממים, שהיו כותבים במסתרי חדרם את שבער בלבם
מבלי לדעת כיצד ישפיע הדבר על דורות בעתיד הלא-רחוק. ובין
הוגה והוגה, היו הבחורה היפה והבחור הנאה מגרדים סנטימטרים של
מרחק זו מזה, והיו נעים ונוגעים בטעות מכוונת ביד וברגל,
ובאשר היו מבקשים לקחת דף או עט זה מידי זו, היו מתעכבים עוד
רגע על אותה נגיעה בנאלית. ממש כך, באופן זה שאינו משתמע לשני
פנים, ושכולו הססנות של גיל הנעורים, חברו להם יחדיו והיו
מבקשים זה את זו לדעת. ולמותר לציין, שהכול חזו בתדהמה כיצד
התירו רסנם באותה הקלילות שאפיינה את רגעי הקיץ ההם, והשילו
בגדים זו מזה כך, עת היו מטיילים בין ממטרות שוצפות ומרטיבות
ושערי מתכת במגרש הכדורגל שליד הבריכה. כן כך, ממש כך, היו
מתנשקים ונוגעים ויודעים שבלי סיבה מיוחדת, אפשר להסב הנאה
ביחד על אף שכל העם והעולם מאיימים במבט מאשים למול זילות
והפקרות שאינה מן המניין בכל מצב רגיל.
כזה היה סיפורי שביקשתי לכתוב, ואולם כלל לא אוכל לומר שנכלל
בו איזה חלק מתמצית סגנון כתיבה סדור ומוכר. אדרבא, אם אוכל
להוסיף בו דבר יהיה זה לשבח עצמי מוצהר על טוהרו של מקרה אחד
שאינו מיישר קו עם סגנון וז'אנר, לא סוריאליזם ולא ריאליזם
ולא הזרם הכחול או האקספרסיוניסטי. אין זה ציור ואני איני
רמברדנט, דומני.
ברשותכם, עוד כמה מילים בטרם זולגת המוזה מאליה וחוזרת לאותו
מקור בלתי מוכר של השראות ותובנות שברגע זה ממש כבר העלה בי
סיפור נוסף שמבקש לפרוץ ממש עכשיו. מבינים אתם, כשם שהצהרתי
ממש כאן, לפני מאה וחמש מאות וקצת יותר מילים, גם היום איני
יודע לאן אלך עם רעיונותיי. לא אדע להצהיר כבר עכשיו אם ספר
אפרסם או למגירה אתחוב בניגוב דמעה כבדה את צלילי מחשבתי. אף
לא אדע אם אוהבם בעצמי ויאהבו אותם סובביי, וביתר שאת אדגיש
ואומר שכלל איני בטוח שאותן מחשבות לא סדורות שצצות אצלי הן
אותו דבר ממש "that will tickle your fancy", וכאן אני פונה
אליך הקורא ואלייך הקוראת.
לפיכך כמו בכל סיפור וסיפור, אמהר למרכז הדברים, ואגזור את
דינו של עוד סיפור לסוף כזה או אחר, ולו מטבעו של כל סיפור
שכמוכר וכידוע סופו חובה שיגיע. איזה סוף יהא זה, איני יכול
לתאר. אבל בטוחני שהוא יתקשר באופן כזה או אחר להלך רוח של
כתיבה, למוזת בין ערביים, או סתם, לעוד טיול סוליקו ברחובות -
שיטוט אחר מילים חדשות לשרטט על דף ממוחשב.