איזו שביזות. שוב, בפעם המי יודע כמה, יקיצה עגומה בתחנת
הרכבת בהרצלייה שמלווה באותו שביל ריר של שינה בתחבורה
ציבורית הצובע את המדים בירוק-כהה יותר. זו הפעם הרביעית
בשבועיים שאני עושה את הדרך מעלה במפת ישראל, להרצלייה מב"ש,
או מעיר חוזה המדינה דרומה לעירו של אברהם אבינו. ובכל פעם
מחדש אני נפעם ונעצב למול חוסר יכולת הפה שלי להיסגר באופן
נורמאלי כל אימת שאני נרדם לשעה קלה של נסיעה מייגעת.
המון נוסעים, רובם לובשי מדים (חלקם ירוקים, חלקם לבנים, חלקם
בצבע קרם-שניט מזעזע) נשטף החוצה מהתחנה וזולג אט-אט, איש
למכוניתו, מוניתו ואופניו במקרים ממש חמורים. ואילו אני? יש
לי טרמפ מובטח מאמא ואבא, כמו בכל שישי. פייר, לא הכי טוב
ככה? הסעה צמודה, מתי שרק תצטרך, עם מאבטחת פולניה צמודה
שתוודא שהכול שפיר איתך שעה שאבא, בתפקיד הנהג הבוטח, משחרר
עוד הערה לעבר נהגים שלא מאותתים בדרך. סנדוויצ'ים עם חביתה
זה באנקר, וגם מעדן גבינה אם מצב הרוח מתאים. בימים חורפיים
יותר, יש גם מעיל במושב האחורי שמחכה רק לנוסע המהודר בלבוש
פורמאלי וספוג.
עכשיו כשאני חושב על זה, ובעצם כל מה שהיה כאן עד כה זה גם כן
אני שחושב על משהו, כבר עבר די הרבה זמן מאז שיצאתי מהתחנה,
והתחלתי לחשוב לעצמי. השעון אפילו מאשר לי, חתום באישור
הרס"ר: כבר שעה וחצי שאני חושב לעצמי ומחכה שההסעה המובטחת
תגיע. וכאן, תסלחו לי, זה נדמה מקום טוב להעיר לעצמי ביתר
סודיות (לא לקרוא, להתקדם שני משפטים בבקשה ולכיוון הפסקה
הבאה) - מה נסגר איתך בחור? שעה וחצי שוות לשלוש פסקאות
מחשבה? מתי נעשית בלונדינית מפרסומת של פוקס?
הנה יוצאים נוסעי הנגלה הבאה, של 10:15, מהתחנה. מסכנים,
עכשיו הגיעו, מלאי ריר שנוזל על הבגדים או המדים ומזוגגי
עיניים שרק רוצים להניח את הראש, לרדת ממדים, להתקלח, לחרבן
ולפגוש חברים. אולי זה אני, בעצם. ובכל מקרה הסדר לא מחייב,
אלא אם ממש יבוא לי מקלחת ולא אצליח להתאפק ולרדת ממדים לפני
זה. הממ, זה עלול להיות מכוער.
מבט זריז שמאלה מגלה שיחה ערנית בין בחור ובחורה במדים, שמיד
הופכת לזירת התגוששות שפתיים אימתנית. הוא מאגף מהסנטר, היא
מתגוננת לרגע מכיוון השפה התחתונה, ומיד נכנעת לכיבוש
העליונה. ולפי מראה העניינים בזירת הבושידו הזו, עד שזה יתנתק
מזו יש סיכוי טוב שהיא תשתחרר כבר משירות סדיר.
זמן להיכנע. להכיר בטעות. אין מניחים מראש בטרם וידאת ביצוע.
ובעברית, אני מחליט לחייג את המספר בביתי, או פשוט ללחוץ על
האות ב' בפלאפון ולחכות שהמספר יופיע על הצג לצד הכיתוב
"בית". הנה, הנה צליל חיוג, והופס, קול נשי מוכר ביותר קורא
בצד השני.
"הלו?"
"אהלן אמא!"
"איפה אתה?"
"גם אני אותך. בתחנה, אלא איפה?"
מכירים את הרגעים הקצרצרים האלה של שתיקה מהוססת? זו שבמהלכה
אתה מוצא את עצמך מתכונן להתקלה כלשהי, משהו לא צפוי, בעיה,
דילמה, כל דבר? אותה שתיקה, שהצד השני מחפש בה את המילים
הנכונות להסביר ששכח משהו ממש, אבל ממש קריטי? אז שוו לנגד
עיניכם שתיקה כזו ממש עכשיו.
"שמע, אממ, חמודי, יש לנו בעיה. האוטו לא מתניע ותצטרך לתפוס
אוטובוס כי לא נוכל לקחת אותך היום, וזה פשוט פרח לי מהראש".
ככה, בקלות, וכמעט בלי עיכובים (למרות שהתירוץ על מצב האוטו
נשמע כן) אמא מודיעה לי על דו"ח מצבי העדכני. איפה הסעה
בטוחה, איפה מעדן גבינה.
"רגע, אין אוטו אחר? גלגלים לבנים, גלגלים חומים", השחלתי
באלגנטיות עגה צבאית לשיחה, "יש כל מיני! אולי אפילו סבתא
יכולה לבוא לקחת אותי?" "יקירי, פשוט אין אפשרות. חוץ מזה,
סבתא הרי לא נוהגת כבר חודש, מאז האירוע של סבא". ואיך שאמא
אומרת את זה הקו ניתק, ושבר הענן שמעל הראש מבשר לי את תחזית
מזג האוויר לכמה הדקות הקרובות. אם רק לסבתא היו גלגלים.