בדרך חזרה ממגרש הכדורסל, מעוגן וחגור היטב במושב הנהג של
הרכב הגרמני העתיק של אבא, הבחנתי לפניי ברכב יפני חוצה את
הכיכר. לכאורה, מקרה סביר, רגיל ואפילו די בנאלי לכל מי שיצא
לו לנהוג בכבישי ישראל. הרי, בינינו, למי לא יצא להיתקל באיזו
מיצובישי כסופה או מאזדה לאנטיס, שחצו לו את הנתיב רגע לפני
שנכנס למעגל התנועה, בדרכם - כך סביר להניח - הביתה אל האישה
ו2.4- הילדים (והכלב)?
לכולנו יצא. אבל זה כלל לא משנה - כי המקרה שעליו אני מדבר
כבר פסקה שלמה (ועוד שורה) לא שייך כלל לז'אנר המפגשים מהסוג
האישי שמוכרים לכולנו בערך כמו הדמות של יהודה לוי בטלנובלה
האחרונה שכיכב בה. למעשה, הוא שייך לז'אנר אחר לגמרי, ואני
מאמין שאני המצאתי אותו.
בכל אופן, ברשותך אדוני, אחזור לעלילה בטרם אשכח.
בתוך הרכב, שלמרבה הצער איני מצליח להעלות סוגו המדויק בראש,
נהג בחור שלא הכרתי. חסון למראה, כנראה בן עשרים וקצת, ואולי
פחות. אולי חייל לקראת סוף שירות, ואולי בן-עשרה שנראה מבוגר
לגילו בחסות שעת הערב הקרירה ששררה בחוץ והותירה את פנסי
הרחוב והרכבים כמקור תאורה לא-אמין אך יחיד. ההרהור לגבי
זהותו לא הטריד אותי יותר מכמה שניות, אך חזותו החיצונית,
השבעה, המסופקת - כזו של מישהו שיודע את ערכו בשוק הבשר -
תפסה את עיניי ואת ידיי ורגליי ולמעשה כל איבר בגופי שמתקשר
באופן ולו הרופף ביותר לנהיגה.
בלי לחפש את ההיגיון או את המטרה במעשי, פצחתי במעקב שלא היה
מבייש אותי עצמי בגיל 17, עת הייתי משוטט ברחבי התיכון ותר
אחרי צל צלה של אותה יפיפייה נשגבת שאהבתי, גם אם בעיקר אהבתי
לראות ולדמיין, ופחות להתקרב ולדבר. ככה זה, כך זה היה תמיד.
היא הייתה יפה מדי - והעדפתי לשגות בהזיות מאשר להיפגע
מניסיון כושל ומביך.
לא מעניינך אהבותיי? בסדר, בסדר. נחזור לעיקרי הדברים. אבל
חבל, פיקנטריה תמיד מוסיפה בשולי הדברים, וזו הייתה לטעמי
פיקנטריה שלא תשיג אלא עם הרבה מאוד כמהין ורוטב צ'ילי חריף.
בכל אופן, תפסתי לי מקום טוב, שתי מכוניות מאחור ונתיב אחד
שמאלה, שיאפשר לי להאיץ בזריזות אם אאבד את היפנית נהוגת
הדוגמן, ולחצתי רגלי אל הדוושה. כשפנה שמאלה, פניתי אחריו.
כשהאט, האטתי כמה שרק יכולתי. כשנעצר ברמזור, תפסתי מרחק בטוח
ונעצרתי מאחוריו. ברגע אחד, כשדומה היה לי שעלה עליי וניסה
להתחמק, לקחתי סיכון מחושב וביצעתי איגוף מרחוב מקביל, רק כדי
להיתקל במכוניתו הנוסעת בנתיב ההפוך. מיד עשיתי פרסה במיומנות
שומאכרית, ונצמדתי מחדש לנתיב השמאלי ולאחוריו של ג'יפ שהסתיר
אותי מפני הנעקב חסר החששות.
כך זה נמשך כחצי שעה ואולי קצת יותר, וכל אותו הזמן תרנו, אני
והדוגמן, ברחובות העיר. סיור מודרך של ממש עשה לי, משכונות
עשירות לעניות, מפארק שעשועים לפאב, דרך תחנות הדלק השונות
וכלה בחניון נטוש ליד ז'בוטינסקי, שעתיד היה להפוך בקרוב
לבסיסו של בניין רב-קומות, עוד פרויקט מפואר ומכוער באותה
מידה שמטפחת העירייה. ואני מתנצל על שאני מלכלך על המעסיקה
הרשמית שלך.
החניתי את הרכב בצד החניון, נזהר שלא להיכנס ולהיחשף. הוא
בינתיים שלף את עצמו מהרכב ואת הסיגריה מהקופסה. עם פלאפון
ביד אחת ומצית בשנייה פצח בשיחה קולנית עם מי שהייתה, כנראה,
אהובתו. את זה אני מנחש לפי הבעות הפנים, הטונים שעלו וירדו,
והחיוך שנסתמן על שפתיו רגע לפני שסגר הנייד ונכנס לרכב.
כשהעפתי עוד מבט בשעון, הרגשתי פתאום קצת כמו מי שמתבונן
מבחוץ על כל העניין. מכיר את הגורואים בשקל וחצי שמבטיחים
בערוץ החיים הטובים גאולה דרך התבוננות? אז ככה. כמו אושו או
יוגי בודההמן, הסתכלתי על הכל מבחוץ לשנייה או שתיים, והתחוור
לי לגמרי מה עליי לעשות.
מבחוץ נראיתי ודאי לכל חתולי וכלבי האזור, שהיו הנפשות החיות
היחידות שם, כאחוז טירוף. ואולם הייתי קר, מנוכר ומחושב
לחלוטין. נצמדתי לרכב האוריינטלי שלפניי, ממש לפגושו. ישבתי
לו על התחת תוך שהוא נוסע, ובדיוק ברגע שבו פנה, לטעותו הרבה,
לתוך הסמטה שהובילה לרחוב העצמאות, עקפתי אותו משמאל תוך
חיכוך רכב ברכב, והסטתי אותו מחוץ לכביש ואל תוך חומת אבן
שעמדה ליד.
כריות האוויר התנפחו, ראשי נבלם בהן והחגורה שלגופי מנעה ממני
פציעות פרט לכאב ראש וצוואר תפוס לחלוטין. הרכב, מיותר לציין,
כבר לא ייסע בכבישים וכך גם רכבו של עלם החמודות שלפניי.
גורלו של מר ג'וני דפ עצמו, לעומת זאת, לא היה שפיר כשלי. עם
פנים מרוסקות, נושם בקושי בהיותו מוטל על הכביש כמה מטרים
טובים לפני הרכב שבו נהג עד לפני כמה רגעים (ואולי לא היו אלה
נשימות אלא חרחורים שלפני פריחת נשמה, איני בטוח), ראיתי
אותו. הפלאפון שנותר קמוץ בידו צלצל, נעימת בלדה פופית פתטית
כלשהי, והחלטתי לענות לאור ההכרה הלא-קיימת שלו. "נעה בית",
היה כתוב על הצג. לחצתי על הכפתור הירוק וקול נשמע. "מאמי?
הלו?" לא עניתי. "מאמי? יפה שלי איפה אתה?" ושוב לא עניתי.
"הלו? הלו?" הקול נעשה היסטרי. "איפה אתה, למה אתה לא עונה?"
היא החלה צועקת, ואז החלטתי להגיב.
"הלו", לחשתי. "יואב?" "לא."
"אז מי זה?" שאלה בדמעה חנוקה. "לא חשוב. אבל יואב לא יכול
לענות כרגע."
"מה? למה לא? הוא בסדר? מי... מה אתה רוצה ממנו?"
"אני?" עניתי ברצינות מעושה, ועם חיוך בלתי נשמע על השפתיים,
"אני לא רוצה ממנו כלום. כבר לא בכל אופן. פשוט, את מבינה,
הייתה לו תאונה קטנה", אמרתי וניתקתי יד. את זירת האירוע
נטשתי בקור רוח, יודע שתעלו עליי בסופו של דבר ועניין.
ואם לומר עכשיו את האמת, אדוני תכול המדים, קשה לי בכנות
להצטער או להתנצל בפני המשפחה והחברים. זה לא שלא כואב לי על
אובדן חיים, על זוגיות שבורה, על שני רכבים שלא ייסעו יותר
ועל ריאה מנוקבת במעמקי בית החזה שלי עצמי. אבל נסה להבין את
התובנה והתבונה של רגע אחד. רגע, שהתארך לשעה ואולי שתיים,
ושבו כל אשר מתחשק לך הוא פשוט להרוס משהו יפה.