א - צ'יינה טאון
הרכבת התחתית עצרה בתחנה, ואני נבעטתי החוצה מבין ההמון הגודש
אותה ואל תוך מציאות שנדמית, ולו לאותן שניות ספורות שבין
היציאה בין הדלתות האלקטרוניות לבין העלייה מעל גובה פני
האדמה, כמו נגזרה מסרט הוליוודי גרוע. האבק נראה לי כמו פודרה
שנשרה מלחיי הכוכבים הראשיים. מוכרות הכרטיסים נראות
כאב-טיפוס מושלם לכאלה, בנות 40 משופמות-למחצה וכל אחת עם
שערתה האחת, האלגנטית, מהודקת במקומה. הקבצנים נראים, כמה
מפתיע, כמו קבצנים; לבושי חליפות מהוהות וקרועות, לוקים
במחלקת השיניים, ומייבבים בשפות מהגרים שונות עבור פני או
קווארטר שיקנה להם המבורגר לארוחה הדו-שבועית שלהם.
והגרוע מכל - השירותים. אלה דווקא לא נראים כמו מתוך סרט, אלא
גרוע מזה: העתק של השירותים בתחנה המרכזית בעפולה. משמע מלאי
תחינות והצעות מגונות של גברים בני ארבעים, כביכול, ליחסי מין
שונים ומשונים עם גברים צעירים וחטובים, ועדיף שאסתפק בזה
כתיאור מצב.
בפסיעה זריזה יצאתי החוצה והוכיתי מיידית בגשם מעקצץ, אנגלי
כפיש אנד צ'יפס אצל סיימונ'ס בבוקר טיפוסי (תמיד יישאר
לאמריקה המגע המעיק של האימפריה הבריטית, כך נראה). בינות
לטיפות, אני מזהה שלט גדול, עם כיתוב בשלוש שפות: אנגלית,
סינית וספרדית - והוא אומר בפשטות, "צ'יינה-טאון".
"וולקאם טו צ'יינהטאון!" מזדעק לעברי בחור מלוכסן עיניים,
שנראה כמו הכלאה בין תורן-שער לשגריר הרובע בתפוצות. "וולקאם!
טו דה פלייס וול דה לוזס אל לד אנד דה ויולטס אל בלו!"(blue
to the place where the roses are red and the violets are
Welcome). לו הייתי שוכח להחליף כל ל' בר', לעולם לא הייתי
מבין מה רצונו. אבל זכרתי, והבנתי - משפט באנגלית טיפוסית,
פולקלור של שירה סטנדרטית לילדים. הנחתי המבוססת היא שביקש
לבסס מעמד כאמריקני לכל דבר בעיניי ובעיני עצמו. מה אומר,
למודיעין ספק אם היה מתקבל.
בברכת בוקר טוב מנומסת הותרתי אותו מאחור וצעדתי לעומק השוק
הסיני הסואן. היה זה מקום מלא דוכנים, חנויות קטנות, רוכלים
והמון-המון אנשים שדומה כאילו החיים בין דליים ספוגים מים
ותקרות נוזלות היו להם מובנים מאליהם. באמצע הרחוב עברה שיירת
לימוזינות וביניהן תהלוכה של גברים לבושי שחורים. תהלוכת אבל,
כנראה. מישהו חשוב בקהילה נפטר ועתה זכה לכבודו שלו, כבדו
אחרון.
בחנות הראשונה שמצאתי מכרו בעיקר חולצות, ולאור מד הפטריוטיזם
הלאומי של 2002, אפילו לא שנה מאז גראונד זירו נתגלה במלוא
הדרו, נראה היה לי צעד נבון לרכוש חולצה של מכבי האש או
המשטרה. "אה יס, דה פייל דפלטמנט! גוד צ'ויס סיל! גוד צ'ויס!
טילטי דלה!" לרגע נאלמתי דום. טילטי דלה? שלושים דולר? אין
סיכוי. פצחתי בוויכוח, ומשהתמקחנו לא יותר מחמש דקות מצאתי
עצמי יוצא מהחנות עם לא פחות משלוש חולצות במחיר אחת (וחיוך
של ניצחון על הפנים).
אחרי ארוחת צהריים דשנה של נודלס ועוף סצ'ואן ברוטב חריף מתוק
אצל סונג היי בקינוח עוגיית מזל טעימה להפליא (אם לשפוט לפי
ביס אחד), החלטתי למצוא מתנה ללילך, שמגלמת את תפקיד האהבה
שלי מאז כיתה י"א ועד היום. מצאתי אותה בדמות בחור חביב ששרבט
כתובות של שמות אנשים בצבעי מים, ובצורות שונות כמו דולפינים,
להבות, עננים וכו'. תמורת עוד טוונטי דלה, ארזתי לי את שמה על
פיסת נייר בתוך שקית ניילון דקיקה, ויצאתי בדרכי לרכבת
התחתית, ספוג מים שנאגרו לאורך שעותיי מעל פני האדמה.
רגע לפני הירידה חזרה לתחנה, שסיכמה בתורה שעה וחצי של קניות
עם עצמי, נתקל בי אדם שמיהר לברוח באופן חשוד, ואם תשאלו אותי
הוא חיפש לשדוד ממני את שלל השופינג היומי. אמנם בזה הוא כשל,
אבל כשקמתי מסוחרר קלות מהרצפה הרגשתי את עוגיית המזל, או מה
שנותר ממנה אחרי הביס הקודם, מפוררת לי בכיס.
בלית ברירה שלפתי את הפתק ורוקנתי הכיס מפירורים. ובכתובים?
"רוזס אר רד,
ויולטס אר בלו,
וולקאם טו צ'יינהטאון,
ווי אר אול היר - אספשיאלי פור יו!"
עכשיו נסו לדמיין בחור סיני נחמד אומר את זה בקול רם.

ב' -   השדרה החמישית
ביציאה מהמקדונלדס הכי גדול בעולם, ממש ליד חנות המותג של
נייקי ובינות לחנויות מעצבים יוקרתיות הנושאות שמות איטלקיים
נוצצים לגוניהם, אני עומד ומחפש את המתנה שקניתי ללילך לפני
שלוש שעות בצ'יינה טאון. נעמד בצד הרחוב, שניים או שלושה
מטרים מקבצן זקן שמבקש פני או אפילו קווארטר, ופותח שקית אחר
שקית. נעליים ב200- דולר, מבצע של 60 אחוזים הנחה. הפתעה
מארוחת 'האלף-א-פאונד בורגר'. שרשרת חרוזים לצוואר. כובע צמר
עם כיתוב מוכר: "ג'סט דו איט".
הכל טוב ויפה אבל איפה, איפה פיסת הנייר המאורכת, עם הכיתוב
במשיכות צבעי מים בצורת דולפינים, "Lilach"? איפה מתנת
היום-הולדת 19-המתוק לבחורה שקנתה את לבי עם דפיקה על הדלת
בחצות בדיוק ביום הולדתי שלי?
ואני אי שם בלב מנהטן, והיא כנראה ישנה עדיין, כי לא מזמן
חזרה מבילוי לילי עם כמה חברות בפאב כזה או אחר. וכל מה שנשאר
לי לעשות כדי להשאיר תמונה בראש, זה לקנות מתנות. איזה זמר
ישראלי אמר על זה פעם ש'כשאני יוצא מזה אני קונה מתנות
לכולם', אבל כאן הדרך היחידה שלא לצאת מזה, של לזכור את היופי
והטעם והריח, היא לקנות מתנה לבחורה.
אני מחזיר את עצמי למיקוד, ונוחת על המדרכה בשנית.
לוקח נשימה עמוקה, מביט להמשך הרחוב, לטיימס סקוור ולמוניות
הצהובות שמפגיזות אותה, ואוסף את עצמי מחדש לתוך השקיות
השונות בטרם אתחיל לשחזר צעדים. זה ארבע ואולי חמש שעות שאני
מטייל היום, אני מחשב. שעתיים מתוכן לא רלוונטיות, העברתי
אותן בצעידה מתפעלת מנופי המפרץ ובהתמקחות עם מוכר כושי אחד,
שניסה למכור לי שעונים ב20-, ואז ב15- ולבסוף ב4.99- דולר
לאחד. אחרי זה הגיע הביקור ברובע האיטלקי, ואז הצייר המלוכסן
ברובע צ'יינה טאון, זה שצייר לי, תמורת 20 דולרים, את המתנה
הכי יפה ומקורית שיכולתי לחשוב עליה. לאן התקדמתי מאז? הליכה
ברגל לאורך סנטרל פארק, ורכבת תחתית שהקיאה אותי על הרציף
מתחת לשדרה החמישית היוקרתית. מן הסתם, נפל לי ברכבת. ברציף.
זה היה עליי ביציאה מהדלתות.
ולמטה ברציף, ריחות ומראות, נגיעות וטעימות והמון-המון תחושות
רגעיות שמוליכות אותך מפינה לפינה, כמו שיכור ניו-יורקי ממוצע
במוצאי-שבת, שתועה ותוהה, בשקריות של המוכר שקורא לי לחפש בו
את לילך. תא שירותים שמזכיר יותר מהכל דווקא את מוזיאון
תל-אביב, באותם רגעים שלא יכולנו להתאפק והתגנבנו לשירותי
הנכים בלי תחושת גילטי קונצ'נס (# נקיפות מצפון) באשר היא,
מתעלמים מהסיור המודרך שהשתתפנו בו. פינה מלוכלכת עם שלט
"עישון במסגרת הקו הצהוב בלבד" שדווקא מזכירה ומריחה כמו
המחששה בביה"ס. בחורה ברונטית יפיפייה שנראית קצת כמו נוי,
חברה של לילך, ואני מתפתה כמעט לגנוב לה את השקיות ולפשפש
בתוכן אחר המתנה, עד שהיא מסמלת לי עם העיניים שאם רק ארצה,
אוכל להיכנס לה לשקיות ברצון רב.
אבל עכשיו אי אפשר, אני נזכר. ושוב עומד ומסתכל, שקיות משקיות
שונות פזורות לרגליי, והבחור בכובע הצמר ובמעיל העור המהוה
עושה עיניים לנעליים החדשות שלי שמבצבצות מתוך השקית של
נייקי. כדאי שארים את השקיות ואסתלק חזרה לפני האדמה. אולי...
אני תוהה ביני לעצמי, אולי פשוט איבדתי את זה?
אולי. כנראה. בטוח, הייתי נסחף וקובע נחרצות. "וכך זה קרה,
שבעיר הגדולה, איבדתי אותה".
אבל היי, אני חושב לעצמי ולמוכרת הכרטיסים בסאב-ווי שתוהה לאן
ארצה להגיע; במקרה הכי גרוע, אני תמיד יכול לדלג לורסאצ'ה
ולקנות שמלה באלפי דולרים, עם הכיתוב 'ג'יאני' מאחורה. זה
כמעט כמו 'לילך', ואפילו עולה יותר. היא בטח גם לא תשים לב
להבדל.

ג' - לעזוב את ניו יורק
המטוס כבר נע לאורכו ורוחבו של מסלול ההמראה. הנה הוא מסתובב,
ומחל בהאצה כבירה. 200. 248.55 מייל בשעה (שזה בדיוק 400
קילומטרים לאותה יחידת זמן), והנה הוא מתנתק מהקרקע כמו תינוק
מטבור אמו, ויוצא לדרך, להפלגה בת 13 שעות (כולל הפסקה קצרה
למקיאטו וספגטי בולונז ברומא) שיעדה הסופי תל-אביב. גבירותיי
ורבותיי, ברוכים הבאים לטיסה 8731 לתל-אביב, אני הקברניט
שלכם. והכל נאמר באנגלית רצוצה, משה איבגי סטייל.

בשיחת הטלפון האחרונה שזכיתי לבצע ברשת אמריקאית, לפני שעליתי
המטוסה, הסברתי ללילך את משמעות המילים, "טרמינל, ז'טם איי
לאב יו, טרמינל בלה מיה". את, אמרתי לה, המסוף שלי. לך
המדרגות הנעות, הדיוטי-פרי הגועש, הכרוז באותו קול נשי
מונוטוני (כמו זה שקטע את שיחתנו בטרם עתה) שמבשר לנוסעים כי
טיסתם ממתינה להם אם רק יועילו לצעוד החוצה לאוויר הליל. ספק
גדול, אציין, קינן בלבי, באשר לכמה מדבריי שמעה. יותר מזה,
כמה מתוך ששמעה, אף הבינה. ככה זה עם תקשורת בינלאומית. לך
תדע מה נשמע.

"טס מעל העיר, יורה בהם חצים.
פלאשים בעיניים, אוויר במפרצים.
שט בתוך זרמים, נעים כמו דגדוגים.
חשמל שבעיניים, צמרמורת עינוגים."
- אסף אמדורסקי, "15 דקות"

זה שעתיים שהמטוס נע באוויר, והקברניט אינו נשמע ואינו עונה.
לכאורה, אין שום סיבה לציוץ מינימליסטי אפילו ממנו: לא נתקלנו
בכיסים, מזג האוויר די נעים (יחסית לגובה המסוים מאוד שבו
המטוס משייט), ואפילו ההקרנה המיוחדת במטוס, של הופעה של הצמד
סיימון וגרפנקל בסנטרל פארק - אפילו היא - מרגישה סולידית,
אפורה. חלק מהרקע ההגיוני לגמרי של עוד טיסת לילה שגרתית מיעד
אחד למשנהו.
אם להיות כן לחלוטין (ושימו לב למילה כן; מילה כמו 'כנה' אינה
קיימת בהטיה עברית רבותיי!), ואני תמיד משתדל להיות כזה,
דווקא שקט שכזה מעורר בי אי-נחת. ואיך אשקוט ואיך אנוח? אפילו
במדריך למקרה של אסון המוני, האנשים עם מסיכות החמצן על פניהם
רגועים כמו פרות הודיות מסוממות מתבליני מנחה, פולטות להן
מווו-ים ארוכים ומלאי תובנה עצמית מחוששת. זה גורם לי לתהות,
מה לא בסדר בתמונה הזו. והעניין העצוב הוא, שמסקנת הביניים
שלי, נכון לשעה זו, 2:43 לפנות בוקר (זמן ניו-יורק), היא
שהדבר הכי לא בסדר הוא אני. שהרי מבין שנינו, לגבר עם מסיכת
החמצן על הפנים לפחות יש את האישה שהוא אוהב לצידו.

עוצרים ברומא. הפסקה בת שעה שמתארכת לכדי חמש בגלל תקלה
במערכת הדלק של המטוס שאליו אמורים לעבור, ולבסוף שבים למטוס
המקורי שתוחזק, ואמור לשאת אותי מכאן ועד שדה התעופה
בן-גוריון, לזרועותיה. וטסים.
כשאגיע תהיה השעה בערך שש בערב, ולילך תחכה בטרמינל עם דמעות
בעיניים, ואני אראה אותה ולפני שאספיק לומר היי, איבלע במפלי
הניאגרה ששוטפים את פניה. נתחבק ארוכות, ואני אספר כמה נהניתי
מחד וכמה סבלתי בלעדיה לבד, והיא תספר כמה היא חיכתה כל השבוע
לכל טיפת חיות שאזרוק לעברה מעבר לאוקיינוס. "זה אתה", היא
תאמר, "זה אתה שניהל את כל שבועי, יום אחרי יום, שעה בדקותיה
ושניותיה. ואותך אני אוהבת".

וכעבור שבוע, ניפרד סופית ובפתאומיות.
"זה בגללי", היא תלחש ותמוטט את עולמי. "אני לא יכולה לשאת את
המרחק - לא כשאתה בבית, ולא כשאתה לא רק שלי, אלא גם שלה".
ואני, הנוסע המתמיד, אמשיך ואטוס מעל האוקיינוס, ואחכה לנחיתת
האונס האחרונה, שתביא אותי למציאות. אני במזרח, ולבי בסוף
מערב.