לכאורה, חברים, המצב שלי ממש, אבל ממש על הפנים. מה זה על
הפנים, בזבל. יותר גרוע מזה כנראה לא יכול להיות - כבול לסלע
במרומי איזה הר ביוון, וכל ערב עוד בא נשר ומנקר לי בכבד עד
שהעיניים יוצאות מהחורים והאף מדמם וכל כולי חיל ורעדה, עד
שבערב אני משתחרר לזמן קצר ומבריא ואז נכבל שוב כהכנה ליום
המחר. אתוודה ואומר, שכשאני קורא את התיאור שלי עצמי למצב,
אפילו אני נעשה קצת עצוב ודואג לשלום המסכן.
אבל לא זה הנושא - ממש לא. נהפוך הוא. אם תרצו, ורק תקשיבו,
תדעו כמה זה נחמד כאן, כבול וסתום במקומי שגזר עליי זאוס.
חשבו על זה לרגע. בכל בוקר אני מתעורר ולמרגלות רגליי ממש
נפרשת אתונה כולה. מנצנצת באור השמש הזורחת מעל האולימפוס,
אני מגלה בכל יקיצה עוד משהו חדש שנסתר מעיניי. מכשיר
אלקטרוני כזה או אחר בבית התושבים, תהלוכה ססגונית ברחובות,
נשים ובחורים וחיות ומה שרק תרצו, בשגרה יום יומית פנטסטית
שהם אינם מודעים אפילו לייחודיות שבה. ואם מישהו חושב שאני
מקנא בהם, אז הוא טועה לחלוטין.
לא ולא, איני מקנא כלל. טוב לי כאן, עם שעות צהריים חמימות
שצובעות את גוון עורי בשחום מזרח-תיכוני מלהיב, כזה שאפילו
אפרודיטה הייתה מסבה אליו תשומת לבה כמושך ומסעיר.
האמת שתמיד ראיתי בעצמי בחור מושך, וכי למה לא? אני פרומתאוס
הגדול, ויש לי כריזמה ויכולות ודמיון, ואני היוצר והבורא של
האדם באשר הוא. אני שעשה את האדם, ולא כל מיני חאפרים כאלה
כמו אללה או אלוהים או ישו והלאה והלאה. בחיי, תשאלו את זאוס
שיחיה. שאלו אותו איך בראתי אדם בצלמו ועשיתי אותו טוב ורע
וחכם וטיפש, וצודק וטועה. אבל מה שלא תעשו, אל תזכירו לו את
הקטע עם הבשר הפגום והזבח. הוא עוד עשוי לשלוח אותי למקום אחר
בתור עונש יצירתי, ולמען האמת, אני לא בנוי לזה כל-כך. כלומר,
מה לי ולכל השטויות האלה שבעולמנו? תנו לי רוגע, תנו לי שקט,
מי יתן ואשאר כבול עוד ועוד כאן בנוף המרהיב שלי, והרקולס
החביב יעשה לי טובה גדולה ובמקום להיות גיבור לא יצילני ולא
כל דבר דומה לזה. באמת שאין צורך.
הנה בא חברי הטוב, הנשר. אאוץ', אאוץ', תפסיק לרגע, אתה לא
רואה שאני באמצע סיפור כאן! אחח, אההה! כנראה ש... אהה, כנראה
שלא... לא אכפת לבחורנו היקר, תפסיק כבר די!
הו. הלך. תודה לאל. כלומר, לזאוס. הוא היה ממש אגרסיבי הפעם,
הבחור. אפילו בריאה הוא ניקב לי חור, והרי הוא יודע שאני זקוק
לריאותיי מאוד עם כל הסיגריות והעשן מהמפעלים שעולה לי לאף כל
היום. ולא שאני מעז להביע תלונה, לא ולא.
אתם מבינים, אני לא מהטיפוסים האלה שרוצים את כל תשומת הלב
אליהם. כלל וכלל לא. אני נהנה בהחלט ומסתפק עוד יותר בפינה
הקטנה והקרירה שלי כאן על ראש ההר, עם הנשר החביב עליי
כאטרקציה לשעות הפנאי, והפרצוף של זאוס מחייך חיוך רחב וחושף
שורת שיני תירס מלכותיות, חקוק בזיכרוני לעדי עד.
הדבר היחיד שעולה בדעתי להביע טרוניה עליו, ובאמת שזו טרוניה
קטנה ולא משמעותית, נמוגה ברוח מול איתנותו של זאוס מלכנו,
הוא הקטע הזה שאני לא מוזכר בשיעורי היסטוריה. בחיאת שרת
החינוך, ג'סטה קטנה לאחיך המיתי שכבול לסלע. רק מילה אחת
צריך, קטע קצר, פרגמנט מיתולוגי נושן לתיבול תוכנית הלימודים.
את יודעת, משהו בסגנון "ועכשיו תלמידים, נלמד על פרומתאוס
הגדול, הכבול לסלע במרומי הרי יוון, עושה האדם וטיטאן סימפטי
באופן כללי".