זקיף ארך גוף הצופה אל הים
עטרה ירוקה כתר לראשך
כל נושא איקונין למקדשך יעלה,
להפיח בגחלים אש,
אך אתה קריר ושוקט.
קטונת ממרחבי השומרון
תאבד קומתך בין פסגות הגליל,
המדבר הגדול יבלעך לתוכו,
אך אתה הוא אישי, הראש והראשון.
סומק עורך כגון השמיים בהקיץ כל חי
ובחצרות גנך מרבד כשפים -
מנסרה וקרן שמש.
לאנשי היום, חינך כתמונה נשכחת על הקיר,
אך לא לי.
ולוואי וקולי ילטף פצעיך הלבנים
וימחה עשן ואש
כי לו עץ הייתי,
הייתי שואל לכרוך שורשיי בגורלך;
ולו הופרדה חבילתי,
הייתי שואל להרבות את בגדיך הירוקים.
ממעוזי הקט אני צופה בך,
ימים מאובקים כבימים נוטפים
צללית כחולה ובית לאילן:
הכרמל, הנני לך.