מה יעלה לי בכדי לדובב את שפתייך?
שנינו ישובים בתחנה אחת מני רבות
ומה שיכול להיות הוא שמכתיב את צעדיי.
האם זהו פתית שלג שיימס בבוא הקיץ?
או אריג המתחזק בכל קשר נוסף?
עד כה ליקטנו פירורי שיחה כציפורים החוטפות מזון;
תלאות הצבא, שגיונות האדם, יחסינו לכלבים:
שפתייך אומרות מה שאת חושבת
ושפתיי רוצות גם הן.
פעולה מוטורית כה פשוטה לכאורה.
למה אינך אומרת מי את באמת?
בכל פגישה אני רואה פנים אחרות:
ברק מתכת באפך, פה שכולו משובה, או לשון מצליפה.
אין בידי מפתח אב לכל הדלתות;
אני תר אחר חיצים מחודדים -
ולעתים כל שנותר לעשות הוא להשליך אבנים על החלון,
או לצעוק סרנדה שאינה מתירה התעלמות.
אין ברשותי מלקחיים, שנינות הגוזמת פלדה,
או משקפי רנטגן הרואים תחת המילים,
מעל הגיחוך ובין השיטין.
למי את מגלה את הצבע הקוסם לך,
התו המסמר את שערך, ההר שבו את רוצה לגעת?
אמרי לי, כי אני רוצה להיות האיש ההוא.