[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלון סומק
/
באישון ליל

קול זר העיר אותי משנתי.
הזדקפתי בנשיפה חנוקה, כמו אדם טובע. השלכתי מעליי את השמיכה,
מנסה להסדיר את נשימתי. הקשבתי ללבי הפועם כמו הלמות תופים
מונוטונית מספר רגעים, נרגע לאיטי. לא זיהיתי את הקול או את
הדבר שהעיר אותי משנתי.
"קיבינימט", אמרתי וניגבתי את הזיעה ממצחי. החורף סיים את
הופעתו השנתית, ובכל זאת חשתי כי אני מצוי באמצע אוגוסט. ארץ
מטרללת יושביה.
מה זה יכול להיות? פורץ? חתול שנכנס לעליית הגג? עכבר בגיחה
לילית למקרר שלי? רק האפשרות האחרונה הטרידה אותי באמת, אבל
הייתי עייף (ועצלן, יש להודות) מכדי לבדוק את המצב.
שמעתי קול נשיפה העולה מקצה המיטה. זה לא הייתי אני, ובטח לא
עכבר החוגג על חטיף לילי. עצרתי את נשימתי, לא במתכוון, פשוט
מפני שהאימה שיתקה את גופי כמו סם הרדמה.
נשימה נוספת, איטית וקולנית למדי. נשיפה.
אני אבוד, אמר האיש המתעד שבמוחי, כפי שקראתי לו. המוות הידפק
על דלתי.
לא ראיתי דבר. אורו החיוור של הירח נחסם על ידי תריס חשמלי -
הוא הקשה עליי להירדם. לא שמעתי כלום פרט לנשימות ונשיפות,
שזיהיתי כשייכות לאדם הנמצא בגיל העמידה, פחות או יותר. פרט
לכך, הפולש - מי או מה שלא יהיה - לא עשה דבר.
השיתוק הרפה ממני לפרק זמן קצרצר שאפשר לי לשלוח יד רועדת אל
הטלפון המונח על השידה. ידי מיששה רק עץ ממורק, ואז נזכרתי.
העפתי את הטלפון לכל הרוחות כבר לפני חודשיים, כדי שלא יעיר
אותי באמצע הלילה. דברים כאלה גורמים לי לחשוב שמרפי לא היה
רק בן-זונה, אלא האמא של כולם.
החשיכה הפכה לצורות מטושטשות כחלוף הזמן - ארון הבגדים שלי,
הטלוויזיה הישנה, החלון הסגור, נעלי בית, קולב שנראה באפילה
כמו גיבן גבה קומה בעל ראש בגודל מפלצתי. אלוהים אדירים, למה
התגרשתי? אשתי הייתה קצינה במשטרה. עכשיו אני חשוף לגמרי.
מטרה נייחת. מי יודע מה הוא רוצה?
הוא המשיך לא לעשות כלום, מגביר את חרדתי. כעת הייתי ער
לחלוטין, עורי מתוח על בשרי כמו חליפת טרנינג על גופו של איש
שמן. ידי תרה אחר המפסק. אם אוכל להדליק את האור, אולי אפתיע
אותו ואוכל לזנק לכיוון הדלת. לפחד יש גם תועלת.
"אל תעשה את זה, בבקשה", אמר הקול, מכפיל את הלמות לבי
בשנייה.
קפאתי שוב. הוא יכול לראות בחושך? אני בקושי ראיתי את האצבעות
שלי.
"אני פשוט מעדיף את האפלה", הוא אמר.
בהיתי קדימה, היכן שחשבתי שהוא נמצא. לא ראיתי גוש מוצק של
חושך, אלא משהו קטן יותר - בגודל כדור משחק, בערך. אולי הוא
מתכופף.
"מ-מי אתה?" שאלתי. חשתי כאישה העומדת לפני אונס.
"תן לי סיגריה, ונדבר", הוא אמר.
סיגריה? שאל האיש המתעד. האירוע התחיל לקבל אופי קפקאי. תהיתי
אם זהו חלום שנדלה מתוך אותם ימים שבהם ניסיתי להיגמל מעישון.
שמחתי על שהניסיון הקודם נכשל.
שלפתי חפיסה מלאה למחצה מתוך מגירת השידה בהקלה. אולי מרפי לא
כזה בן-זונה, אחרי הכל.
"בוא לכאן", הוא אמר, "תדליק לי אותה."
עמד על שפתיי מענה שאמור לנזוף בו, אבל עצרתי בזמן. ככלות
הכל, זה ביתי והוא הפולש. כיוון שכך, אין טעם שיעמיד פני
מנומס. מוטב לנצור את לשוני, או שהלילה הזה יסתיים ביותר משוד
או חבלות גופניות גרידא.
"אני כמעט לא רואה כלום", אמרתי, "תן לי להדליק את האור
לפחות-"
"שום אור", הוא אמר, חסר סבלנות. "בוא כבר! אל תרד מהמיטה.
תגרור את עצמך לקצה. ואל תנסה שום דבר. אני רואה אותך, אל
תשכח."
גידפתי בלבי. הוצאתי מצית זיפו מתוך החפיסה וגררתי את גופי
המשקשק לכיוונו, מפוחד כמו ילד שגילה מפלצת מתחת למיטה. הייתי
ישוב על ישבני, וחשבתי שהזר עומד בכוננות, לכן הגשתי את
הסיגריה והמצית מעלה. נתקפתי חלחלה של ממש כששמעתי קול בגובה
מותניי האומר, "לא, לא, יותר למטה."
השפלתי את מבטי. מעבר לקצות אצבעותיי היה כיסא העבודה הבלוי
שלי, שכבר שנים אני מתכנן להחליפו בדגם משרדי חדיש אבל משום
מה איני מתפנה לעשות זאת. אולי מפני שכבר איני עובד. מי צריך
כיסא כשיש מיטה? לא ראיתי שום דמות מאיימת הישובה עליו, אבל
מה שכן ראיתי הספיק כדי למלט מפי צרחה מופתעת.
זה היה ראש אדם. לא מדמם במקום שבו נקטע מגופו, לא כחול
כגוויה שנשלפה מהקבר, אלא פשוט ראש - שלם, נושם ואף מדבר.
"תירגע ומהר", אמר הראש, "נמאס לי שכולם מגיבים לזה באותה
צורה."
זה לא היה טריק כלשהו - ראיתי את השפתיים הנעות. ראש כרות
דיבר אליי בביתי. הבדידות הזאת מערערת שפיותם של בני אדם.
"תצית לי כבר סיגריה, למען השם!" הוא אמר.
הנחתי את הסיגריה בין שפתיו הפשוקות ברעד, והצתי אותה. האור
החטוף גילה לי פנים אנושיות לגמרי, אם כי מעט חיוורות אולי
מפאת הקרירות היחסית של שלהי החורף (ואולי מפני שכבר לא היה
מחובר לגופו? שאל האיש המתעד). היה משהו מוזר בעיניו - כאילו
לא היו זהות בצבען. הרגע לא הספיק לי כדי לרדת לעומק העניין.
במחשבה שנייה, הדלקתי גם לעצמי סיגריה. צריך קצת ניקוטין -
שלא לדבר על נוזל המגיע בבקבוקי זכוכית - כדי להתמודד עם
דברים כאלה.
"מי אתה?"
הראש שאף מהסיגריה. כשענה, הבחנתי במעורפל שזו נתלתה מזווית
פיו. כנראה כי הוא לא יכול להחזיק בה בידיו, חשבתי בשמץ
רשעות.
"זה סיפור די פתלתל", אמר, "אבל זו הרי הסיבה שהגעתי הנה."
"אני לא בטוח שאני רוצה לשמוע את זה", אמרתי. "מה... מה אתה
עושה אצלי?"
הוא שאף שוב. הניצוץ שבקצה הסיגריה האיר פנים לא מוגדרות -
משהו בין ארבעה לחמישה עשורים של חיים לצד החברה האנושית.
אנשים שלילה ובתי מלון קרים ולילות של ירח מלא הם הלחם והמים
שלהם.
"אני יכול לפנות למשטרה ברגע זה ממש", אמרתי, "זו הסגת גבול."
הראש צחק, הסיגריה כמעט נשמטת מפיו. "אל תראה בעט כלי לרצח",
הוא אמר, "אני חושב שתמצא עניין רב במה שבאתי לומר לך."
המתנתי להמשך דבריו ולקחתי שאיפה נוספת, מנסה לשמור על שארית
של שפיות. מעולם לא ניהלתי שיחה עם ראש כרות, בטח שלא בשעות
כאלה. הרגשתי סחרחורת, והודיתי על כך שאני על המיטה, אחרת
הייתי נופל ארצה כמו גיבורה בסרט אימה סוג ז'.
"חיפשתי אותך די הרבה זמן", אמר. "היה קצת קשה למצוא אותך,
אבל חשבתי שאתה הוא האיש המתאים ביותר למלאכה. אתה מבין, אני
לא איש-ספר. אני רוצה שאתה תעלה על הכתב את מה שקרה לי."
"ומה מכשיר אותי לכך?" שאלתי. חשתי כאילו יד נעלמה סימנה אותי
מאחורי גבי. הצצתי אחורה בעצבנות, אבל לא ראיתי דבר. כמובן.
"תרים את התריס", הוא אמר. "אני צריך קצת אור ירח."
התנהגות טיפוסית, חשבתי. כל יצירי האגדות הזדוניים זקוקים
לסיוע מיסטי כלשהו.
עשיתי כדבריו. אור חיוור בצבע האלמון שלח אצבעות לתוך החדר,
נוגה על הפנים הזרות. כעת הוא דמה לזומבי. ידי רעדה וכמעט
הפילה את הסיגריה.
"חרא", אמרתי לסיכום המצב.
"הרבה יותר טוב", הוא אמר. הוא ירק את הבדל על הרצפה. בחרתי
להתעלם מכך. כאילו שהייתה לי ברירה. לא הייתה לי זכות דיבור
בכלל. הבמה הייתה כולה שלו.
"אתה אדם שכותב", אמר.
"אתה לא מעודכן", אמרתי. "הייתי פעם עיתונאי, אבל התפטרתי.
וזה היה לפני שלוש שנים. ניסיתי מאז לכתוב, בלי שום תוצאות.
כנראה שאין לי את זה, את עט הסופרים המהולל. שני ספרים שלי
נדחו על ידי אחת-עשרה הוצאות לאור. אמרו עליי שהסגנון שלי
מערבי מדי, שאין לי את ההווי המקומי. שיזדיינו. בכל אופן, כל
שמוק שאתה יכול למצוא ברשימת רבי המכר של איזה עיתון מוביל
יוכל לעשות את זה בשבילך. לא אני. מבחינתי זאת היסטוריה."
"אני רוצה להימנע מסנסציות מיותרות", הוא אמר. "בחרתי בך
דווקא משום האלמוניות היחסית שלך. אתה כותב לעניין, את האמת
כהווייתה, ולא שכתוב שלה. וזה מה שאני מבקש - לא, דורש ממך.
תוכל להפיק מכך מידה לא מועטה של תועלת."
"מה, אשפוז בבית משוגעים? לא תודה."
"תמיד היית מתעד את המציאות, נכון?" הוא שאל. "מה אני נראה
לך? הזיה? פעלול הוליוודי מתוחכם? סיוט? תסטור לעצמך, שפוך
מים על הראש. תוכיח לי שאתה לא ישן."
"אז כנראה שיצאתי מדעתי", אמרתי.
הוא חייך חיוך נורא. "הלילה מסתיר דברים רבים", אמר. "עשה
זאת."
"לך לכל הרוחות", אמרתי בקול לא יציב.
החיוך על פניו לא הפך לזעם או איום, רק התרחב. "תמיד ייחלת
לרגע שכזה", הוא אמר. "אל תנסה לדחות אותי בקש. אני ההזדמנות
שמעולם לא הייתה לך."
נכנעתי. אם אתן יד לרעיונותיו הפרועים אולי יירד ממני ואוכל
לשוב ולישון. שלפתי מהמגירה רשמקול ישן והעפתי אותו חזרה
פנימה. למרות העידן המודרני, העדפתי עדיין לתעד סיפורים
ומאורעות בכתב יד. שלפתי כמה דפי שורות ישנים ועט פרקר ישן.
רשמתי את התאריך ואת השעה - שתיים לפנות בוקר. החזקתי את העט
כמילימטר מפני הדף, חש בדחף המוכר שפעם בשרירי ידיי כמו ידיד
ותיק.
"מהיכן נתחיל?" הוא שאל את החלל הריק.
"שמע לסיפורי זה, למען תשכיל ותחכים. זה יהיה אות ומופת לכל
דורשי מוסר. ואם הכוכבים יחייכו אליך, הרי לא תמעד לבור החשוך
שאליו נפלתי אני בבורותי."
חשבתי לי, בשמץ של שעשוע, שהוא נשמע כמו דמות מתוך "אלף לילה
ולילה". בעצם מנין לי לדעת שלא? כל אדם שיכול לשרוד את ניתוק
ראשו מגופו חייב להיות פרי סיפור אגדה.
"הייתי איש חשוב במקום מגוריי. זה היה לפני שנים רבות. אי אז
בשנות החמישים של המאה הקודמת. הייתה לי טירה מפוארת שחלשה על
מאות דונמים. נתינים ומשרתים היו ידיי ורגליי. השמש זרחה
לפקודתי והירח עלה למצוותי. הייתי אדון לכל הסובב אותי. כבן
למשפחה מכובדת, נהניתי מכל טוב שיכול אדם לקוות לו. היה לי
יותר כסף משיכולתי לבזבז בחמישה מחזורי חיים שונים. כל אישה
שבה חשקתי הגיעה אל מיטתי, כל תאווה סוטה הגשמתי, ולא לבדי.
היו לי אז ידידים רבים, שאיתם נהגתי לצאת למסעות כיבושים
מיניים וציד שועלים. היו לי חדרים מפוארים, אנשים רמי מעלה
באו לבקר אותי במשכני, ואני ראיתי את הקנאה בפניהם. הייתי
שרוי בגן עדן עלי אדמות. לא הייתי זקוק לאל דמיוני כלשהו
שיורה לי את דרכי; אני הייתי כל האמונה שרק חפצתי בה.
אך כחלוף השנים, הסבו לי הכוכבים פניהם. איבדתי את אוני, שכן
כל דבר בו חפצתי היה לי. כל תשוקותיי היו בידי, כל הר כבשתי
וניצחתי. הרגשתי כעת כאילו אני רודף אחר שועל שלא ניתן לתפוס.
הכל מוצה עד תום כרהיט ששויף לקיסם."
קללת העשירים, חשבתי. הוא התנסח בצורה שייקספירית, מה שגרם לי
לתהות אם זהו חומר הקריאה החביב עליו.
"איבדתי את הרצון לרצות. האם שמעת על כך אי פעם? כל מעשה הופך
להיות לכורח כבד יותר מעבודה, ולו המהנה שבהם, כמו לשתות משקה
חריף או להתענג על ארוחת שחיתות. החשק נמס והתפוגג כאדי משקה,
התאווה נהייתה לחם תחת שתהיה ממתק. לא הבנתי את פשר הדבר,
וביהירותי לא עלה על דעתי לפנות לעזרה כלשהי. לא אז. האמת היא
שבושתי בכך. לא ידעתי כיצד יתייחסו לחוסר אונים פתאומי וחסר
מענה שכזה."
פתאום קם אדם בבוקר, הרהרתי בתגובה. מה שנקרא מחלת היאפים.
"ניסיתי להעמיד פנים שהכל כשורה זמן מה, אף שהנשים שאיתן
ביליתי הבחינו בחוסר ההתלהבות שלי. ערב אחד קרה המביך מכל -
איברי סירב לשתף עמי פעולה, כחייל מרדן. התחלתי לרדת במשקל.
מזוני הפך תפל כתרופה מרה. הבטתי סביב, בטירתי הענקית
והמפוארת, בהמון האדם שרקד והתהולל בטרקלין, בחומות הבצורות
שהחזיקו אותי בתוכן, וחישבתי לצרוח. לא היה בכוחי לסבול עוד
שנייה אחת במקום הארור הזה.
כשכולם עסקו בשלהם - סעודות עשירות ונשים נלוזות ומשחקי קלפים
של רמאים ונוכלים - קמתי חרש ונטשתי הכל. יצאתי בחשאי, כאדם
המתגנב למקום לא לו. לא הייתה לי כל תכנית מוגדרת; ידעתי רק
שעליי להסתלק משם לכל הרוחות. הרגשתי כאילו מתי בטרם עת,
ויציאה פזיזה לארצות רחוקות היא בדיוק מה שדרוש לי כדי להשיב
אותי לחיים. כך חשבתי.
"השארתי מאחוריי הכל - כסף, בגדים יקרים, שכיות חמדה שניתן
לקנות בהן ערים שלמות. שוב לא היה אכפת לי מקניין חומרי. אדם
חדש נולד באותו הלילה.
אבל שאיפותיי הנעלות היו קצרות ימים. לא הגעתי למרחק של פרסה
מביתי, וחבורה של שודדים תפסה אותי. הם לא מצאו עליי כל ממון,
שכן יצאתי בלא כל, בדחף הרגע. הם היכו אותי עד זוב דם ונטלו
את בגדיי, שלל-מעט. שמעתי אותם מצחקים כשנשאו רגליהם בריצה
הרחק אל הליל, על אותו הלך שוטה שיוצא לתור בגפו בלילה שכזה.
קמתי בכבדות, מוכה והמום, והמשכתי ללכת, האלים יודעים אנה.
הייתי עירום ועריה והרוח הקפיאה את נשמתי.
רציתי לשוב לאחור, אך איבדתי את דרכי. הנוף שהיה מוכר כל כך
במסעות הרבים שלי עם ידידיי, היה כעת אפל וחורש רעה כמו חיה
הרובצת תחת העצים וממתינה לסכל שיחצה את דרכה. הירח הסתיר את
פניו מאחורי ענן.
הלכתי והלכתי, ידיי חובקות את גופי ידוע ההנאות, עיניי בולשות
את הצללים וכל נהמה מרוחקת, דמיונית או אמיתית, מגבירה את
פחדיי. מצאתי עצמי בקרחת יער לבנה כפגר, ברושים עוטפים אותה
כמו גפירים. מכל עבר עלו יללות שיש בכוחן להחריד גם
יושני-קבר. לא ידעתי אנה אני בא. המתנתי בהשלמה נואשת למותי.
מעולם לא ציפיתי שיבוא המוות עדיי בצורה שכזו; לא למות מידי
יצור פראי, מלתעותיו חופרות בבשר האצילים שלי ומחפשות את דם
חיי. לכל היותר דמיינתי את עצמי מת מהתקף לב בשל יותר מדי
אוכל עשיר.
מתוך העלטה יצא נווד אפל עיניים, זאב ערבות לו כשומר. הוא חבש
כובע חבוט ומרוט, ונראה במבט ראשון כמו הלך עלוב אף ממני. אבל
ראיתי את מבע עיניו של הזאב משתקף מפניו, צהוב ודרוך. שפתיו
נפשקו כלפיי בגיחוך צופן מעשים שאין הדעת סובלתם.
"מי אתה, ומה מעשיך בנחלתי?" הוא שאל. הזאב גרגר, והוא הניח
יד על ראשו להרגיעו, כמו הייתה זו חיית מחמד.
"אני אדם חשוב, וזה עתה נשדדתי", אמרתי, אנוס לומר את האמת.
אולי אוכל להשיאו לעזור לי, בייחוד אם אבטיח לו תמורה נוצצת
בדמות יהלומים ואיזמרגדים. כמה שהתחרטתי על שהשלכתי הכל
מאחוריי בצורה נמהרת שכזו!
הוא חייך. ראיתי ששיניו היו מחודדות כשל בן לווייתו.
"האומנם?" אמר, "ואולם אני גובה מס מכל הבא בנחלתי. אתה מסיג
גבול במקום שאינו שלך, ועליך לתת את הדין."
הזאב נהם כמו בהסכמה.
"אעשה מה שתגיד לי", אמרתי, תחינה משתרבבת לקולי. "כל מה
שתרצה, רק אל תפגע בי."
"כמה שווים לך חייך?" הוא שאל.
"יותר מכל דבר אחר", אמרתי, כמובן מאליו.
"אם כך, הרי עושרך - זה שאתה טוען שיש לך - אינו נמדד בחייך,
לא כך? השני רב ערך יותר מהראשון. הב לי את כספך ומעמדך,
וחייך יהיו שוב שלך, לעשות בהם ככל העולה על רוחך."
הסכמתי בלית ברירה. השביל שבו צעדתי הפך אפל מרגע לרגע. "כזאת
ציווית וכזאת אקיים", אמרתי.
הגורל צחק מאחורי גבי.
אמרתי לו היכן טירתי, ומה היה מעמדי הקודם, אך לפני שעות
מספר, שנראו כבר כשנים אין-ספור. הגיחוך שעל פניו התרחב,
תאוות הבצע משווה לו איכות כה זדונית עד שכמעט פלטתי זעקת
אימה. "אם כן", הוא תמה, "מה לך בדרכים אפלות אלו? מדוע אינך
רובץ במיטת אפריון עם בהמה נרצעת ושפע של נרות בפמוטי זהב?"
הזאב שלו נראה סקרן גם הוא.
"מאסתי בחיי הרווחה", אמרתי בקצרה, בוש במעשיי, "וקצתי בכלי
הכסף והזהב."
"ובכן, ובכן", המה בינו לבין שומרו, "כשיד אחת נפתחת, יד אחרת
נסגרת, שנאמר."
ביצענו עסקה שלמראה הליטו הכוכבים פניהם. הוא נטל את גופי
ופניי, למען לא ייחשד כשיבוא לתבוע את המגיע לו באחוזתי
לשעבר. האם אתה יודע כיצד נעשים דברים שכאלה?"
הנדתי בראשי לשלילה. ידי רעדה מעל הדף, שהתמלא עד תום בדבריו
של הראש החי באופן בלתי מוסבר. הכתב היה אותו כתב ישן שלי -
האותיות עולות זו על זו, כמו ממהרות הלאה בקוצר רוח אל הגילוי
הבא. נראה שתשוקתי לא עזבה אותי כליל, אחרי הכל.
"תדליק לי עוד אחת", הוא אמר.
צייתי לדבריו, וכשהאירה הלהבה הזעירה את הפנים, הבנתי מה
הטריד אותי כל כך בעיניו. לעינו השמאלית לא היה אישון. רק
עיגול שצבעו תכלת חיוורת, כמו אגם דלוח.
"במקום שממנו אני בא מתבצעת החלפה סמלית של אישונים", הוא
אמר. התעשתי ובהיסוס מה חזרתי לכתוב. "כלומר, אין צורך בהוקוס
פוקוס ובמילות קסם שלקוחות ממופעיהם של מאחזי עיניים." הוא
הסיר את אישונו בציפורן חדה, ארוכה כסכין קצבים ונטל את זה
שלי. "באישון אתה רואה את השתקפות עצמך", הוא הסביר לי את
מעשיו. "לכן עלינו להיפטר ממנו, כדי שלא ניראה זהים. אתה תיקח
את גופי, ואני - את גופך. אבל זיכרונותיך יישארו עמך. אם
תיכנס ולו לשנייה אל תודעתי, אתה עלול שלא להגיח משם", הוא
אמר, וזאבו נהם שוב. הייתי מוכן להישבע שהוא צוחק.
גופו הפך לגופי; חשתי אותו כנטל חדש, כבד יותר מבגדים, על
עורי. אכן אדם חדש. הבטתי בו - בבבואתי שניבטה אליי במקום
הקודר ההוא. נחרדתי לגלות שאני רוצה ליטול את שלי בחזרה,
להסתער עליו ולעקור את אישוני מעינו. מי, או מה, הפכתי להיות?
"לך לך לדרכך", הוא אמר. "אנו שווים כעת. דומני שמצאתי סוף
סוף דרך להעשיר את כיסי בזכות אדם חסר כל טעם כמוך, שזנה את
יכולתו יותר מקדשה בת שישים. אני לא אבזבז ימיי כשם שעשית
אתה, היה סמוך ובטוח! יש לי המון מה לעשות עם ידידיך...
והנשים שלך..." שפתיו-שפתיי נפשקו בחיוך מפלצתי. חישבתי
להתמוטט משהבנתי שאין כל דרך חזרה.
"הסתלק מכאן ואל תיראה עוד במחיצתי", הוא אמר וליטף את זאבו
המגחך. "וזו עצתי: לעולם אל תיתן אמון בזרים."
הוא הלך, ואת חיי לקח איתו. נותרתי גלמוד, נטול כבוד עצמי
ורכוש, וצחנה עולה מבגדיי-בגדיו. הכרתי בכאב בכך שכל דבריו
אמת היו. את כל חיי בזבזתי לריק על הבלים, ובמקום לעשות דבר
מה עם הסגולות שנולדתי עימן, ברחתי מעצמי כמוג לב.
באותו הלילה ישנתי בלב קרחת היער, אדיש לקורות אותי. הרי אני
הוא כעת אדון היער.
למחרת היום התחלתי לנדוד בדרכים, תר אחר מזון. גיליתי שקל הוא
לצוד צבאים כשבידיך רובה, אך בלתי אפשרי לעשות זאת בידיים
ריקות. נאלצתי להסתפק בפירות בוסר שתלשתי מעל העצים. נתקלתי
בפלג מים רדוד שממנו הרוויתי את צימאוני, רואה את פניי החדשות
- פני אדם שהאופל הוא לו כאח ורע. חשבתי שאולי ירתיע ממני
אנשים החפצים ברעתי, כמו אותם שודדים.
אך טעות מרה הייתה בידי. הגעתי לפונדק עלוב, מתוך כוונה לשתות
שם משקה חפוז ולהסתלק בטרם אידרש לשלם על המשקה. הבטתי סביב
בגועל, יודע שאילו היה זה אני הקודם, לא הייתי משפיל עצמי
לבוא למקום נחות שכזה. הפונדק היה מטונף כמו רפת, מנורות שמן
עתיקות מתנודדות כמו שיכורים עם כל משב רוח שחדר מהדלת
הפרוצה. רוב הבאים בשעריו היו איכרים ודייגים, אנשים שבעבר
התחננו אליי לתרומה כספית. ועתה אני ביניהם, אוכל לחם ומקנח
בזרעונים. השחור אפף אותי מכל עבר.
אך היה זה כאין וכאפס לעומת ההמשך. בעודי לוגם את המשקה,
שראיתי בו את חיי הצוללים לעבר תחתית נוקשה ועכורה כזכוכית,
טפחה כף יד אדירה על שכמי, מפילה אותי לרצפה המלאה עפר
ושיניים שבורות ופיסות טבק. בטרם הספקתי לצעוק לעזרה, כבר
מצאתי עצמי נגרר החוצה בידי איש עצום מידות, שהטיל אותי על
אבני הרחוב, כשעל פניו הבעה מעורבת של סיפוק וחרון. דמעות
ניגרו על לחייו המלאות.
הוא חטף קלשון מעגלתו של איכר כלשהו, והחל מנקב את בשרי עד
שהיה מנוקב כמגרדת. זעקותיי לא הועילו לי. אנשי המקום לא שעו
לי, כמו היה עינויו של אדם דבר שבשגרה.
"זהו הנווד שאת חיי בני נטל נפש! אכן ישיבו האלים גמול כגמול!
הרג אותו רק משום שחצה את נחלתו היקרה! מקום משכן לליסטים
והשד יודע מה עוד! אך צו האל לי ניתן ליקום דמו!"
ניסיתי להסביר לו נואשות שאני איננו הוא, ושהוא כעת אני, אך
רק מילים חסרות פשר יצאו מפי והחריפו את חמתו.
לבסוף מיצה את תאוות הנקם שלו. יללותיי חסרות הטעם היו לו
לזרא, על כן נטל מגל מאותה עגלה וערף את ראשי כשם שמולק אדם
צווארה של תרנגולת. את גופי השליך מאכל לחזירים וכלבי ציד,
ורק ראשי שרד, ראש הנבל הנרצע, והיה למאכל הציפורים."
"איך זה ששרדת?" לא יכולתי שלא לשאול.
הוא הרים גבות, מחווה חלופית למשיכת כתפיים, כך הנחתי. "העולם
הוא מסתורי עד אין חקר", אמר סתמית. "אך בזאת לא בא הקץ.
נשר מצא את ראשי הערוף והרים אותי במקורו, לתיתו מאכל לילדיו
הרעבים. אך בעת מעופו, נשמט הראש הכבד - כל שנותר ממני -
מאחיזתו ואל הים צנח. חישבתי לשקוע בדממת המים האינסופיים,
וראיתי בכך ברכה. הקץ לייסוריי. ברם, למושך בחוטים היו
תוכניות אחרות בשבילי.
דייג ביש מזל העלה אותי בחכתו, מחכך ידיים באושר בחושבו שמצא
טונה שמנה ורבת ערך, אולם משראה את ראשי, חבט ראשו-הוא כשנפל
מרגליו.
לכשהתעורר (בסיוען של שיניי החדות) התחננתי אליו שימית אותי
ויעניק לי שלווה. הוא לא ניאות לבקשתי. "מימיי לא הרגתי אדם",
הוא הצטדק בפניי. "ואף לא כחסד. ייקח אותך האל, אם ירצה."
נואשתי כליל. הוא הבטיח, עם זאת, לקחת אותי לאדם היודע את
תורת הנסתר. אולי יוכל הוא למצוא מזור לקללתי.
הוא עטף אותי בשמיכה ישנה שהדיפה סירחון של שמן דגים, וכמעט
נחנקתי. כך לא ראו אותי האנשים בעלותנו לחוף, ולא ראיתי אני
להיכן הוא הולך. אולי בכלל יש בדעתו למסור אותי למזון לכלבו?
למרות תאוותי למות, לא רציתי שיאחז בי בצורה שפלה שכזו.
הוא הניח אותי על מה שחשבתי לשולחן, ועזב אותי לאנחות, ממלמל
ברכת שלום חרישית. שמעתי דלת נסגרת, ושתי ידיים הסירו את
השמיכה מעליי. מצאתי עצמי מתבונן בפנים החוסות בצלו של ברדס,
מופתעות לראותי. האיש היה ישוב על כיסא גבה-משענת, בחדר
אפלולי ומוגף מאור. את בגדיו עיטרו סמלים מסתוריים, וגבותיו
היו מכווצות כמו ניסה לתהות על קנקני. "מה הביאך לכאן, ולמצבך
זה?"
סיפרתי לו את סיפורי ברוח נכאה. הוא הניד בראשו כמשתתף בצערי.
"ועתה אתה רוצה לשוב ולהיות בעל גוף?" הוא שאל, מלטף את סנטרו
במחשבה.
אמרתי לו שכן.
"מעולם לא שמעתי על מקרה שכזה", הוא אמר בהתפעלות. "אותו נווד
בלי ספק היה מכשף רב כוח. באמצעות האישונים, אתה אומר? מדהים
ממש."
הוא נשמע כמו ראה בי נושא מעולה למחקר. אם רק יקרב את ידו,
אנשוך מעליו את כל עורו!
"אם תסיר את האישון, האם תיעלם ההשפעה? אשוב להיות אני?"
שאלתי.
"לא, לא", הוא אמר. "הפעולה חייבת להיות הדדית. תהפוך להיות
רוח חסרת גוף. ובכל מקרה, אינך יכול להגיע אליו. זה בטוח. הוא
ודאי מתבצר באחוזתך. שכח ממנו, הוא מחוץ להישג ידך", אמר
וצחקק. "סלח לי על הביטוי."
רתחתי מזעם, אבל הייתי מנוע מלהשיב לו כיאה וכראוי.
"אבל אני יכול לעשות עבורך דבר מה אחר..." הוא הוסיף כמו
לעצמו.
"מה?" שאלתי בלא תקווה רבה.
"האישון שלו הוא בעל יכולת מאגית. זו הסיבה לכך שנשארת בחיים.
מי יודע אלו יכולות מופלאות טמונות בך מבלי שתדע על קיומן?"
נחרתי בבוז.
הוא מישש אותי כאילו הייתי כדור בדולח. התאפקתי שלא ללעוס את
ידיו. "המזל שלך שחור", הוא אמר בתוגה.
"מה פירוש הדבר?" שאלתי בחשש.
"הוא לא היה כזה שוטה, אחרי הכל. הוא לא הותיר לך יכולות
כלשהן. רק את ההישרדות ממוות אלים. הזקנה לא תאחז בך כמו בכל
אחד אחר."
"הייתי מעדיף למות עכשיו", סיננתי מבין שיניי.
"חכה. תן לי לנסות משהו..." ולמרבה האימה, שלח את ידו ונגע
בעיני, ידו השנייה מחזיקה את עפעפיי הרוטטים בלא שליטה. ראיתי
לפתע דמות אנוש קטנה בכרית אצבעותיו, איש שחור שפניו היו זהות
לפני הנווד - או שאולי היו אלה פניי? כבר לא זכרתי את מראי
הקודם. אפילו שמי נשכח ממני.
האיש הסיט את ידו, והאישון נבלע חזרה בעיני. פלבלתי בעיני, חש
סחרחורת קלה. "איני יכול לעשות דבר כנגד כישוף שחור", הוא
אמר, "אבל אני יכול לקחת אותך למישהו שמתמחה בזה הרבה יותר
ממני."
אחזני תסכול, אבל איזו ברירה אחרת הייתה בידי?
יצאנו למסע חשאי. הוא הסתיר אותי בתוך תיבה נעולה שקדח בה חור
על מנת שאוכל לנשום. חשתי רעב וצמא. סבלתי מכאבי תופת באיברים
שכלל לא היו עוד עמדי, למרבה האירוניה. לא יכולתי לאכול - לא
הייתה לי קיבה. לא יכולתי להתגרד - לא היו לי גפיים. ובכל זאת
המשיכו שבטי העבר להציקני, כמו רוחות רפאים חסרות מנוח.
באמצע המסע החל לרדת גשם כבד. הוא הקפיא את עורי אף שהייתי
ספון היטב בתיבה. הגשם התחזק והיה למבול אימתני שסחף את
הסוסים ואת העגלה על מרכולתה במדרון הגבעה שעליה טיפסנו.
התיבה עפה והתגלגלה מטה למרגלות הגבעה. ניסיתי לצרוח לעזרה,
אך לשווא. קול הטיפות הרועש החריש את קולי. אותו קוסם מעולם
לא מצא אותי שוב.
אך מישהו אחר כן. ילד ששוטט מחוץ לכפרו גילה אותי לאחר כמה
ימים שבהם שכבתי נעול בתיבה, מייחל רק למעט אור שמש. הוא כמעט
התעלף כשראה אותי, כשריד מקורבן הגיליוטינה. ביקשתי ממנו
שייקח אותי למקום שבו אוכל למצוא עזרה.
הוא לקח אותי לכפרו, אך לא כדי להושיעני. לא ולא. מסתבר שאנשי
כפרו לא היו אנשים שטובת הזולת עומדת לנגד עיניהם כי אם
התועלתיות לבדה. הם תלו אותי על השלט המוליך לכפר, בתור תמרור
אזהרה לפושטים ושודדים, כדי שלא יהינו לבוא בשערי המקום. "כל
מי שיבוא, קלל אותו עד שיעזוב!" הורה לי ראש הכפר.
הייתי שם שנה תמימה. השעמום הוא הנורא מכל. תחילה נהגתי להפיג
את חוסר המעש הכפוי הזה בהפחדת עוברי אורח - הייתי צועק
אליהם, או מזמין אותם לבוא וליהנות מארוחה חינם, או הבלים
דומים. לעתים הייתה המרה השחורה משתלטת עליי והייתי מיילל
בעליבות נפש מוחלטת, כדוב שכול. והמחריד מכל הוא שלא היה בי
כל שינוי. שערי לא צימח, עורי לא התקמט. נותרתי באותו גיל לא
מוגדר שבו הייתי - שבו היה הוא - באותו לילה מר. דומה
שנתקללתי בחיי נצח, כך חשבתי.
ביום סוער אחד עקרה רוח מייללת את ראשי מעל העמוד והטילה אותו
לאוכפו של מאן-דהוא. הוא לא חש בי; כל רצונו היה למצוא מחסה
מזעפו של מזג האוויר. משגילה אותי, לא הביע שום פלצות או
השתוממות, אלא רק נחר, ואמר, "לאבדון! אילו עוד מארות ינחתו
על ראשי?"
מיהרתי להציג את עצמי בפניו, בטרם ישליך אותי אל האדמה
הבוצית.
"כך אתה אומר", הוא השיב, וניכר בו שלא האמין לאף מילה
מדבריי. "אומר לך מה, בחור - אולי זה נכון ואולי לא. אבל ברור
שאני לא רוצה שתביא לי מזל רע. האל לא חומל על מי שמסתובבים
עם זוועות שכאלה."
אבל גיליתי שהיה לו רעיון משלו לגביי - למרות התהדרותו הדתית,
הוא מכר אותי תמורת סכום לא מבוטל לאספן רע מראה בבית מרזח
שנטף טמטום וזדון באותה מידה שנטף שיכר.
האספן הניח אותו במרתפו, בינות לחפצים מעוררי בעתה אחרים -
גולגולות אדם, פוחלצי עטלפים, ציור שמן של אציל כלשהו שדומה
שהביט בי בעיניו הערמומיות, הדוממות. פחדתי פחד מוות
שהעכברושים המתרוצצים תחתיי ילעסו את בשרי בעודי בחיים - הדבר
החי היחיד באותו מקום מטונף.
"גם אתה הגעת לכאן, מה?" שמעתי קול, והסבתי את עיניי ככל
שיכולתי במצבי המוגבל, מנסה לאתר את מקורו.
זה הגיע מהאציל - כנראה דוכס או משהו כזה - התלוי על הקיר.
כבר לא יכולתי להבדיל בין אציל לרב חובל.
"מי אתה?" שאלתי.
"עוד אחד מהמקוללים", אמר הקול. התמונה לא זעה בדברו, אבל לא
הטלתי ספק במשמע אוזניי. ככלות הכל, חוויתי כבר דברים מוזרים
מכך.
"איך הגעת לכאן?" שאלתי.
"הייתי אדם נערץ", הוא סיפר לי. "הערצתי את עצמי עד מוות,
ציוויתי על משוררים בעלי שם להלל את יופיי ואת חני במכתמיהם.
הייתי כמו נרקיס מהמיתולוגיה היוונית. ביקשתי מצייר שעבודותיו
נודעות לאין ערוך להנציח אותי במכחולו, כדי שאוכל להתפעל
מגופי בכל עת שאחפוץ. תליתי את דיוקני כשהושלם על הקיר שמול
דלתי, כך שבכל פעם שנכנסתי לחדרי הייתה תמונתי הדבר הראשון
שראו עיניי. כל כך התאהבתי בתמונה, עד שנצמדתי אליה... עורי
דבק בבד בהתמסרות של מאהב החודר לאשה, וחשתי את עצמי כבחלום.
בלא שאבחין בכך, החילותי שוקע בתוך התמונה, מתמזג בתוכה כמו
צבעים המתערבבים זה בזה. כשניסיתי לצאת, גיליתי כי יכולתי
לנוע הייתה לאין ולאפס. הפכתי לחד ממדי, כלוא בתמונתי לעד."
הוא ביקש לדעת כיצד התגלגלתי אני לאותו מקום ארור וסיפרתי לו
את הקורות אותי בלב ולב.
"הא", אמר האיש הקפוא, "שנינו היינו קורבן ליהירות."
יום לאחר מכן ירד האספן למרתף, כנראה לשם ספירת מלאי או משהו
דומה. החלטתי באותו הרגע כי אם יניח עליי את ידיו המזוהמות,
אתן לו טיפול שינני מהמעלה הראשונה.
"שמעתי קולות אתמול בלילה", מלמל. "האם דיברת עם יוהן? אידיוט
חסר ערך שכמותו! כמה שאתם מצחיקים אותי, אתם האצילים-לשעבר.
זה סופו של כל רהבתן! אלמוות הוא המתנה אינסופית, ושום דבר
מעבר לזה. שנו בנעימים, רבותיי!" והוא עלה במדרגות, מטלטל את
ראשו בלעג.
החלטתי שמוטב לי למות מאשר להמשיך בקיום חסר הטעם הזה. ולכן
תיכנתי תוכנית.
על השולחן, מרחק זרתות ספורות ממני, היה מונח נר בוער שהאספן
הדליק כדי לבחון את רכושו. כשהלך לו משם, שכח לכבות את הנר.
וכאן ראיתי את ישועתי. גלגלתי את עצמי בדי עמל לכיוון הנר,
ונגחתי בו קלות במצחי. לא היה עליי לעשות יותר מזה.
הנר נפל ארצה בחבטה רכה, הלהבה הקטנה שבראשו גדלה בהתמדה.
האציל שבתמונה נעור מקיפאונו והחל לצרוח לעזרה, מבוהל. הוא
שנא את החיים, אבל לא יכול להעלות על דעתו לעזוב אותם.
אך לא היה לו סיכוי. האש התפשטה במהירות, מאכלת את כל העומד
בדרכה. עד מהרה היה המרתף כולו אפוף בכתום ומעלה ענני עשן
סמיכים. עצמתי את עיניי וחיכיתי לחום הבלתי נסבל שייקח אותי
אל עולם אחר.
אולם זעקותיו של האציל עשו דבר אחר - הביאו את האספן מטה
במרוצה, מיילל בזעם ובצער למראה אוצרותיו הכלים. הוא מיהר
להציל כמה שיכול, ידיו חופנות מזכרות מפלצתיות מעברם של אנשים
רבי פנים ומשליכות אותן לשק ישן ומהוה. האציל נדם לבסוף
משלשונות האש כילו את בדו-עורו.
לרוע המזל, היה ראשי אחד הדברים שעמדו בדרכם של הידיים הנעות
בתזזית, והושלכתי לתוך השק באנקה מתוסכלת. "קללה! קללה! אוי
לי, מדוע זה קרה לי?" האספן יילל כהד למחשבותיי אני.
השריפה חיסלה את כל המרתף על חפציו, גיליתי כעבור זמן בסיפוק
קודר. האספן כינה אותי אות למזל רע, והשליך אותי לקן נחשים
בחורשה השוכנת בשום מקום."
"תפסיק", אמרתי. ידי כאבה. הרגשתי כאילו אני עוסק בכתיבה
אוטומטית, שומו שמיים. כאילו שפתיו המדברות מנחות את ידי, ולא
מוחי. "זה כבר בדיוני מדי. מתאים אולי לסיפורי עמים ולא
למציאות חיה ונושמת. לעזאזל, אפילו הסיפורים של ריפלי כבר
נראים שגרתיים לעומתך."
"ומה מקורם של כל סיפורי העם האלה, אתה חושב?" הוא שאל.
לא עניתי. הוא שתק עוד כמה שניות, ואז המשיך.
"כפי שאמרתי, מנחש ההולך על שתיים מצאתי עצמי אצל נחשים
הזוחלים על גחונם. אבל הם לא פגעו בי, אלא התרחקו ממני
בלחישות שסימרו את השיער שעוד נשאר לי. הגדול שבהם - אולי האם
- הביטה בי בעיניים צהובות.
נשארתי שם שבוע ימים. היצורים חלקו איתי את מזונם - ביצי
ציפורים ומכרסמים קטנים. נאלצתי להסכין עם אוכל נא ולעתים עוד
חי, שבלעתי מבלי ללעוס כמעט. מה מותר האדם מהבהמה? רק סכין
ומזלג, כמשוער.
לאחר זמן מה הפסקתי לספור את הימים שחלפו. זה הסימן לייאוש
חסר תחתית, כאשר אינך ער דייך כדי לעקוב אחר הימים והלילות.
כל יום שחלף היה לדידי נצח מבוזבז."
"מזכיר לי את 'ריאיון עם ערפד', הסיפור הזה", אמרתי. "קללה
אינסופית לחיים חסרי תוחלת..."
"אתה צודק, כמובן. מאז נדדתי בעולם עוד שנים רבות, בדרכים
שונות ומשונות. הייתי עד לשינויים שחלו בעולם - עליית
הדמוקרטיה, המלחמה הגדולה, המצאת האטום, ההתמכרות לסמים.
חיסול הפיאודליזם, סרטים שוברי קופות, אופנות המתחלפות
לבקרים. לגביי היה זה כמו לצפות באדם המחליף את בגדיו מדי שעה
עגולה. לי לא היה חלק בכל זה. נותרתי חבוי בצללים עד כמה
שמצבי הנלעג אפשר לי.
אבל לפני כמה ימים, אירע לי דבר שניתן לכנותו ברכה - אם אכן
נותר בי שמץ של אמונה באלוהים.
איבדתי את אישוני השמאלי. הוא נפל לתוך שלולית, אם אינני
טועה, ולא היה לאל ידי למוצאו - הסתתרתי אז בתיק אוכל של נער
בעל נטיות סוציופתיות, שחשב שאני יכול להיות עבורו שעשוע
מיוחד בתור כדור משחק. ואומרים שזהו עידן התבונה. אבל איני
מצר על כך. ימיי כעת ספורים. אני חש בזאת. הנשימה קשה עליי,
לא כל שכן הדיבור. אז החלטתי שעליי למצוא מי שישמע את הקורות
אותי בטרם אשיב נשמתי לבוראי."
"מעניין", אמרתי והגמשתי את ידי. "ואת זה יתייקו באגף הספרייה
השייך לפתיים ולפרנואידים המאמינים בחייזרים ובסיאנסים."
"הנח לאנשים לשפוט את מה שישמעו", הוא אמר. "אין זה מתפקידך
להעביר ביקורת."
הדלקתי לו סיגריה שלישית מבלי שביקש. ראיתי היטב את העין
נטולת האישון שהביטה בי כאילו היא חודרת מבעד לעורי וקוראת את
כל צפונותיי.
"ומה תפקידך אתה?" שאלתי, "להיות הקורבן הקלסי?"
הוא עצם את עיניו ונאנח. "שעתי קרובה", הוא אמר בקול כה שקט
עד שנאלצתי לרכון לעברו, מרחק נשיקה, כדי לשמוע אותו. "אומר
לך רק עוד כמה מילים..."
"כן?" אזרתי סבלנות במחשבה על כל שעות השינה שעוד מצפות לי.
הוא פתח את פיו לרווחה, שומט את הסיגריה ארצה, ואני לא הבנתי
עד שהיה מאוחר מדי שנפלתי בפח. הוא זקף את לשונו כאילו
בהקנטה, ותחתה זינק החוצה אישון שחור, קטן, ונתלה על פרצופי.
צרחתי באימה ונרתעתי לאחור, ידיי מכסות את פניי כאחוז טירוף.
חשתי דבר מה הבוקע מעיני השמאלית כמוגלה הניתזת מפצעון. קולי
גווע באנקה חלושה משהבנתי את מזימתו.
אישון אחר - זה שלי - ניתר אל תוך עינו הריקה, ושלו חדר אל
בין עפעפיי הרוטטים. האימה שיתקה אותי כמו זריקת הרדמה. ידיי
ניסו למשש את פרצופי, לשלוף את הדבר הזר שפלש אליי, אך לפתע
נפלתי - לא, שקעתי - אל השמיכה. לא חשתי יותר בידיי. לא חשתי
תחתיי רגליים. לא שמעתי את לבי הפועם.
צל נפל עליי. גבוה מעליי. נשאתי את עיניי וראיתי את עצמי מביט
במה שנשאר ממני.
הוא - בגופי - קם מכיסאו ומתח את זרועותיו, מביט בהן בחדווה.
"הו, אלים שבשמיים!" הוא נופף בהן בעליצות. "כמה טוב להיות
סוף כל סוף בעל גוף!"
הוא הפנה את פניו אל הירח המגחך מבעד לחלון ופתח אותו.
"לקח לי די הרבה זמן למצוא פתי כמוך שיאמין לי", הוא אמר
והביט בהתפעלות באיבריו החדשים. "אבל הסבלנות משתלמת. אתה
היית קורבן מושלם - גרוש, מובטל. אדם שהחברה אינה נותנת עליו
את הדעת. אדם בעל קשרים חברתיים רופפים, אם בכלל. לא יהיה לי
קשה להיכנס לנעליך. אני משוכנע שתבין אותי. אין דבר גרוע
מלאבד את הראש." והוא קרץ לי.
ובכלותו לדבר, הרים אותי כאילו הייתי שקית אשפה והשליך אותי
החוצה, אל הרחוב.
צרחתי בחלחלה כשראשי היכה באספלט. ניסיתי להתייצב, מביט לכל
עבר בלא להבין כיצד שקעתי עד האוזניים בביצה העכורה הזאת. הכל
נראה באחת גבוה להפליא, כאילו הבטתי מבעד לעיניו של ננס
מסיפור אגדה.
אוח, ואולי תנשמת, קרא גבוה מעליי. חתולה ירוקת עיניים עברה
על ידי ביללה מבהילה. הלילה היה מלא בהבטחת מוות. עיניי סרקו
את סביבתי בעצבנות. אני טרף נייח בצורתי הנוכחית. מוטב שאנסה
לגלגל עצמי למקום מחסה. אז אצטרך למצוא מקום להעביר בו את
הלילה. ולחשוב על אוכל, ושתייה.
מחר, כה יעזרו לי הכוכבים, אתחיל לחפש אנשים קטנים בעיניהם של
אנשים אחרים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אנשים אומרים כל
דבר פעמיים.

אנשים אומרים כל
דבר פעמיים.

כן, זה סלוגן
מצחיק לאללה.

כן, זה סלוגן
מצחיק לאללה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/2/07 1:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלון סומק

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה