"סוף העולם מגיע" דיווחו מהדורות החדשות "מטאור ענק עומד
להתנגש בכדור הארץ"
שלפתי את המברשת החדשה מתוך העטיפה. אירוע כזה מצריך מברשת
חדשה. כבר חודש שלם שחיפשתי תירוץ לפתיחת העטיפה. חודש שלם עבר
מאז שקניתי במבצע שתי מברשות במחיר אחת ואם לא אפתח אותה עכשיו
אז מתי כן. חוץ מזה גם ככה המברשת הישנה כבר מלוכלכת ודהויה
ואני לא יודע אם לא הייתי מחליף אותה גם אם סוף העולם לא היה
מגיע. זה מאד חשוב לצחצח שיניים. אני מצחצח כמעט אחרי כל
ארוחה. זה יכול להגיע לפעמים לעשר פעמים ביום ובכל פעם אני
מצחצח עשר דקות שלמות, עובר טוב טוב על כל שן, מעניק להן טיפול
מיוחד. אחרי הצחצוח אני משתמש בחוט דנטלי, שלא יישארו להן שום
שאריות שהצליחו לחמוק מאיימת המברשת. זה דבר ראשון שאני עושה
כשאני קם בבוקר. אחרי זה אני מכין לי קפה, שולף עוגיה מקופסת
העוגיות, לוקח את העיתון שמונח על מפתן דלתי ומתיישב ליד
השולחן. השעה צריכה להיות אז 7:00.
ב 7:13 דקות אני מסיים את הקריאה. מנקה טוב טוב אחריי, כדי שחס
וחלילה לא יישארו להם פרורים קטנים של עוגיות. פרורים מביאים
נמלים, את זה כולם יודעים. אפרופו פרורים, אשתי פעם הצחיקה
אותי כשאמרה שפירורי העוגיות מזכירים לה את בני האדם. גם הם,
במכלול הגדול, קטנים, זניחים ושונים כל אחד מרעהו אך כולם ביחד
יוצרים את ההרמוניה האנושית, העוגיה.
אך כל זה היה פעם.
בכל אופן, אחרי הניקיון אני עושה מקלחת. היא לוקחת עשרים דקות
בדיוק. אני יוצא ממנה ולובש את הבגדים שמונחים על הכסא שבחדרי,
אלה שהכנתי בערב יום קודם, בגדיי יום חמישי. נועל את הנעליים
שצחצחתי ערב קודם ומעביר עליהן עוד צחצוח קטן לנקות את האבק
שהצטבר עליהן במשך הלילה.
ברדיו מכריז הקריין בקול רועד  " עוד שעתיים ייחרב העולם "
ב 8:00 בדיוק אני יוצא מפתח ביתי ונועל אחרי את הדלת. שלושה
מנעולים. פעם היה רק אחד אבל מאז שפרצו לביתי הוספתי עוד
שניים. לא לקחו הרבה. מכשיר טלוויזיה אחד ועוד כמה מכשירי חשמל
קטנים. אבל זה לא מה שהפריע לי כמו הבלגאן שהם השאירו
מאחוריהם. לקח לי שבוע שלם לנקות את כל הלכלוך והזוהמה. להחזיר
הכל בדיוק למקום שהוא היה קודם. אני לא אוהב אנשים זרים
בדירתי. ואני לא מדבר רק על פורצים אלא גם על אורחים. הם כל כך
לא מקפידים על ניקיון וסדר. מזיזים כל דבר. מלכלכים. אני משתדל
כמה שיותר ללכת אליהם ולא להזמין.
מוזר.. הרחובות ריקים. בדרך כלל בשעה כזו הרחובות שוקקים
בחיים. מתמלאים במכוניות והולכיי רגל שממהרים לעבודתם. אני גר
במרחק שני בלוקים מהרחוב הראשי של העיר, מרחק הליכה מעבודתי
ולוקח לי רבע שעה בדיוק להגיע אליה. אני עובד במשרד קטן של
רואי חשבון. כשהגעתי המשרד היה ריק. אני לא מבין את זה. איך
אנשים יכולים להיות כל כך בלתי אחראיים. היום השלושים לחודש
ומחר יש לנו דו"ח חודשי להגיש. נו מילא. אני מתיישב על הכסא
ומתחיל לעבוד. בין לבין תמונת אשתי עולה לי לראש.  
אני מתגעגע לאישתי. מאז שהיא נפטרה הכל השתנה. כל העולם נראה
ריקני ולא חשוב. איכשהו אני מצליח לשמור על מסגרת. כדי שלא הכל
יתמוטט לגמרי. להקפיד על כל הדברים הקטנים שהיא הקפידה. לשמור
על סדר וניקיון כמו שהיא שמרה. לפעמים אני חולם עליה בלילה.
רואה אותה בגן עדן , מתרוצצת לה כמו נערה צעירה. ואז היא שמה
לב אלי. והיא צוחקת ומאושרת וקוראת לי לבוא אליה. מתכופפת
ופורסת את זרועותיה, מקמצת ופותחת את כפות ידיה כמו שעושים
לילד קטן ואהוב. אני לא יכול אני צועק אליה. עוד לא הגיע זמני.
אני אחכה לך היא צועקת אלי חזרה, מסתובבת וממשיכה לרוץ.
טוב נו, זה לא הזמן לשיגעונות עכשיו. יש לי עבודה לעשות.
נענעתי את ראשי כדי למחוק את תמונתה והמשכתי בעבודתי. כעבור
שעה ושלושים דקות עשיתי הפסקת קפה. אני לא יודע למה דווקא שעה
ושלושים אבל זה משהו שהייתי רגיל בו עוד מראשית הזמן. הרתחתי
לי את המים והכנתי קפה. נשארו עוד כמה עוגיות עם פצפוצי שוקולד
בקופסת העוגיות. פתחתי את המכסה ושלפתי לי אחת. הקצבתי לי חמש
דקות להפסקה. בדרך כלל אני מקציב יותר אבל במקרים קיצוניים כמו
לחץ בסופי חודשים אני משתדל לקצר. אחרי הפסקת הקפה נכנסתי
לשירותים כדי לצחצח את שיני. זה מאד חשוב לצחצח שיניים. אני
מצחצח כמעט אחרי כל ארוחה. בשירותים של העבודה אני תמיד מחזיק
עוד מברשת שיניים נוספת, כדי שלא אצטרך לסחוב כל יום מהבית את
המברשת שלי.
אני לא מאמין. זה אף פעם לא קרה לי. המשחת שיניים נגמרה ושכחתי
לקנות חדשה. מה אני אעשה עכשיו. כנראה שסוף העולם באמת הגיע.
לקח לי כמה שניות להירגע. לא נורא, אמרתי לעצמי. היום בדרך
חזרה מהעבודה אני אקנה עוד משחה. בינתיים אני אצחצח עם המברשת
לבדה. לפחות אני אלמד לקח מכל החוויה הזו. צחצחתי את השיניים,
אם אפשר לקרוא לזה כך, עשר דקות שלמות. בסוף התהליך מילאתי את
פי מים והעברתי אותם מצד אל צד. דרך חלון השירותים ראיתי צל
ענק שכיסה את האדמה. רק קודם לכן האירו עליה קרני השמש.
העברתי את מבטי אל המראה שמולי. דמותי השתקפה בה. המשכתי
להעביר את המים מצד אל צד. שוטף כל פרור עוגיה שנשאר לו
מהצחצוח הקפדני. כבר לא הייתי צעיר כמו פעם. על פני החלו
להתהוות קמטים. הילד שחיי בגופי הביט בי דרך עיני. מצמצתי והוא
נעלם. לא אהבתי אותו. בגללו היא מתה. בגלל השטויות שלו.
הטיולים, הסכנות, הסקרנות הבלתי נלאית. והוא היה חייב לגרור
אותה אתו. היה חייב להרוג אותה.
לא אהבתי אותו?! שנאתי אותו יותר נכון לומר. אני שמח שהוא הלך.

שוב דמיינתי את אשתי. היא השתקפה לה דרך המראה. עומדת מאחורי.
מניחה את ידה על כתפי הימנית ושואלת " נו, אתה מגיע? "
העפתי מבט בשעוני.
"כבר" אני עונה בלבי "כבר אני מגיע"
ואז אני רוכן קדימה ויורק את המים שנעלמים להם במורד הכיור.
פרורים קטנים של עוגיות נעלמים אתם.