ניצבתי מבעד לדלת ביתה, אחרי ארבע שנים. ארבע שנים שלא ראיתי
את מי שהייתה מושא אהבתי במשך שנה. מישהי שתקופה כל כך ארוכה
לא ידעתי איך אפשר בלי שהיא תתקיים בחיים שלי. אני עדיין לא
יודע. רועד מלחץ, הרמתי אצבע לעבר הפעמון. חודש שלם לקח לי
לאזור אומץ לרגע הזה.
איילה חזרה מחו"ל מאמריקה לפני כחודש. כשהיא נסעה שלחתי אליה
שני מכתבים אבל לא קיבלתי שום תשובה.  הייתי בטוח שהכתובת
שגויה. שבועות חיכיתי שהיא תשלח לי מכתב אבל הוא מעולם לא
הגיע. אני חושב שאותן ארבע שנים של חוסר ידיעה כרסמו לי
בשפיות; כל אותם לילות חסרי שינה וחלומות עליה בהחלט הפכו את
הרגע שבו אני אעמוד מולה להרבה יותר מפחיד.
הדלת נפתחה. לרגע חשבתי אם אני רוצה שהיא תפתח או אולי מישהו
אחר. אם בחור שאני לא מכיר היה פותח את הדלת, הייתי אומר לו
שטעיתי בדירה והייתי מתאבד. אם אימא שלה הייתה פותחת את הדלת,
היא בוודאי הייתה מעניקה לי מבט שאומר שהייתי צריך לדעת יותר
טוב. זאת הבעה שנשים נוהגות לעשות והן יודעות טוב מאד שאני
מבין איפה טעיתי וכמה אני מרגיש מובך מהמבט הזה. בהתחלה
התקשיתי לזהות אותה, אבל החמימות שחדרה ללבי איששה את ההשערה.

קשה לי לומר שבארבע שנים היא הטיבה עם עצמה. זעקת חרדה הדהדה
בראשי לנוכח המלאך הכי מושלם עלי אדמות שריטש את עצמו. השיער
הבלונדיני שהחליק עד לכתפיה הפך לקוצים מזדקרים; את הצוואר הדק
והיפה לכלך קעקוע של שדון משתין ומחייך בנימוס חולני; את
העיניים העמוקות כיסו קווי איפור שחורים. אני חושב שלקח לי נצח
לעכל את השינוי שהיא עברה ואת העובדה שהפרפר שבקע מהגולם הרבה
פחות יפה מהזחל. היא הזמינה אותי להיכנס מבעד לחיוך נבוך.
עברתי אותה המום ונעמדתי במסדרון הכניסה, עד שהיא תסגור את
הדלת. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי; אם להיכנס לסלון לשבת או
לעמוד, להתחיל לדבר ולשאול אותה איך היה או למה היא לא כתבה או
פשוט לחבק אותה כמו שרציתי כבר ארבע שנים.
היא עמדה עם הגב אלי, משעינה את הראש על הדלת, מתחרטת שנתנה לי
להיכנס. "אין לך מה לחפש אצלי. השתניתי. אתה יכול לראות בעצמך
שאנחנו כבר לא על אותו הגל." בלעתי את הרוק והסתכלתי על תמונה
שהייתה תלויה שם עוד מלפני שהיא נסעה. זאת הייתה תמונה של גשר
מאבן בשעת דמדומים. הרגשתי איך הדמעות מתעקשות לעלות ולמלא את
העיניים. אומץ, ילד! חשבתי, אל תראה לה שאתה נשבר!
"ארבע שנים חיכיתי לרגע הזה", התחלתי, "בזמן הזה הספקתי לחשוב
על הדברים הכי גרועים שהיו עלולים לקרות לך". הקול נעתק ממני.
לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי להמשיך, "והחלטתי שלא משנה מה יקרה,
אני תמיד אוהב אותך".
היא הסתובבה וראיתי את הדמעה זולגת על לחייה. ניחם אותי לדעת
שהיא לא אדישה למה שאני מרגיש. זה נתן לי כח להמשיך, "אני לא
אוהב אותך בגלל איך שאת נראית או מתנהגת," היא הביטה בי במבט
שגורם למבוכה, לנסות להראות לי שאני סתם מדבר באוויר או סתם
אידיוט. המשכתי בשקט, "אני אוהב אותך בגלל איך שאת צוחקת ואיך
שאת מחייכת ובגלל איך שאני מרגיש כשאני מתעורר בבוקר ואת לידי
או כשאת מחזיקה את היד שלי או מחבקת אותי". קיוויתי שזה ישפיע
עליה. שלפתי את כל הקלפים ואם מעטה הקרח לא נשבר היא לא תהיה
איתי לעולם.
כשהתחבקנו יכולתי להריח את ריח השיער הישן שלה.