איני יכולה יותר
הלב נקרע
הכאב משתחרר
הרגש נפצע.

כוכב מתחנן
ירח מאיר
הרוח נושבת
דממה באוויר.

מסביב לשולחן התאספו אנשים
שקראו לעצמם חברים.
ואני, אתם, מסביב לשולחן
מבטי מכונס וביישן.

יחדיו מתעטפים בבועה של עשן
שחונקת את כל הסביבה,
ואני רחוקה, לא שייכת לכאן
בוהה מרחוק בשתיקה.

מבעד לצחוק הם פתאום שמו לב
אליי הסתכלו בתמיהה
לא הבינו מדוע לי כואב
מדוע אני כה שונה.

למה התרחקת? הם שאלו
ואני לא ידעתי לענות
ספק אם באמת תשובה הם רצו
או פשוט רצו להמשיך ליהנות.

מבטי המנוקר, השונה שוב עולה
מעיניי מלאות העצבות
אף אחד לא מבין, איש אינו מזדהה
הדמעות זולגות בקביעות.

נמאס לי להיות רחוקה
ואיני יכולה להתקרב
נגזר עליי להיות שונה
והכאב בלבי לא עוזב.