החלטתי לכתוב פעם ראשונה שיר ילדים=]
שיר ילדים עצוב, אבל בכל זאת שיר ילדים=]
זה התחיל שאתמול ראיתי ילדה בת 10 בערך, שיש לה בלון אחד שכתוב
עליו מזל טוב, בטח התבאסה שהביאו לה בכיתה רק בלון אחד. וירד
גשם חזק, וראיתי את הילדה מסתכלת על הבלון עצובה, וישר חשבתי
שבטח הבלון בוכה יחד איתה.
יצא סיגנון יונה בלוך כזה:-P

זה קצת עצוב,
לראות בלון רטוב.
כי הבלון שאמור לשמח,
בוכה חזק, ומתייפח.

כי גם אם נשים לו איפור,
זה לא יסתיר את העצב,
אם נצייר לו חיוך,
זה לא יחזיר לו שום תקווה.
כי אני תמיד יזכור,
שראיתי את הבלון ההוא,
הוא בכה.

וזה לא פייר,
שביומולדת שלי אז קר לו.
וזה לא פר שהגשם מסתיר את הדמעה,
ואי אפשר לראות, וזה מבלבל,
אפילו לדעת, אם הבלון בכה.

כי גם אם נשים לו איפור,
זה לא יסתיר את העצב,
אם נצייר לו חיוך,
זה לא יחזיר לו שום תקווה.
כי אני תמיד יזכור,
שראיתי את הבלון ההוא,
הוא בכה.

את הבלון שלי,
נשמור בבית.
שלא ירטיב אותו הגשם.
שלא יחשוב שמותר לו כבר לבכות.
שיתאפק עוד קצת,
שיחזיק את העצב,
כי גם אני רוצה קצת לבלות.
לא לבכות.
לא לבכות.
פשוט לא לבכות.

כי גם אם נשים לו איפור,
זה לא יסתיר את העצב,
אם נצייר לו חיוך,
זה לא יחזיר לו שום תקווה.
כי אני תמיד יזכור,
שראיתי את הבלון ההוא,
הוא בכה.

הבלון התפוצץ,
הבלון לא יבכה עוד.
גם אם ירד פה גשם,
הוא לא יוכל להיות עצוב,
או אפילו אם הוא ירצה, לרקוד.

אז למה עדיין העצב נשאר?
למה האווירה רעה?
למה אם הבלון התפוצץ,
עדיין יש הרגשה שהוא בכה??

כי גם אם נשים לו איפור,
זה לא יסתיר את העצב,
אם נצייר לו חיוך,
זה לא יחזיר לו שום תקווה.
כי אני תמיד יזכור,
שראיתי את הבלון ההוא,
הוא בכה.