שורה לבנה. שורה של רגליים יחפות צועדות על ענן. הכנפיים
הלבנות שלהם כבר לא זוהרות, הן שבורות. שורה לבנה. שורה של
רגליים יחפות צועדות בקצב אחיד. ועוד כנף נופלת. ועוד זוג
רגליים מפסיקות לצעוד. והכל נעצר, ולאט לאט התום מאבד את צבעו
הלבן, והופך תחילה מלוכלך, ומתאפר, ולאט לאט משחיר. וברגע
שיגיע המלאך האחרון, גם גן העדן יאבד את האהבה, יאבד את הרגש.
גם בו יפלו בגורל נשמות שלא הרעו לאיש. גם בו יפלו קרבנות
תמימים שאיש לא מתנגד להיעלמותם. גם כשמלאכים נידונים למוות -
לאיש כבר לא אכפת. השורה מתקצרת, השמיים, שהיו תכולים בבהירות
האהבה, נהפכות לשחורות מכאב, המלאך האחרון כבר לא לבן. הוא
מלוכלך בדם, ופניו כשל ילד קטן שכבר עומד ומתאדה, נעלם, הענן
נהפך גם כהה, כענן של גשם - יורד, עכשיו רק חסר שגם אלוהים -
יתאבד.