אתה מכבה את מכשיר הטלויזיה ומרגיש טוב. מרגיש טוב עם החיים
האומללים שלך, חיי החנון הטיפוסי. מעולם לא הייתה לך חברה ואתה
מצאת בכל שלב של החיים שלך תירוץ אחר לכך. לפעמים התירוצים היו
קרובים יותר לאמת הכואבת - חשבת שאתה ביישן, שאתה לא בליגה של
הבנות שמוצאות חן בעינייך. ולפעמים, ההסברים שנתת לעצמך, בכדי
שתוכל לעצום את עיניך ולהרדם, היו רחוקים הרבה יותר מהמציאות,
ומצאת אותם אי שם בקצוות ההדחקה של נפשך הצעירה והמיוסרת
בייסורי סרק. הבטת בעיניים עצובות פעם אחר פעם בזוגות מתחבקים,
מתנשקים ומזדיינים. דמיינת את עצמך שם ואז ניערת את ראשך
בחוזקה, מנסה בכל הכוח לסלק את העשבים השוטים, את המחשבות
המתסכלות כל כך מראשך.

תמיד היית חכם ותמיד ידעת את זה. נאחזת בחוכמה שלך כבענף רקוב
בעוד אתה נסחף בזרם הבוץ האינסופי של החברה שסובבה אותך.
שסובבה אותך על אצבע. חשבת שתרוויח כך את הכבוד וההערכה של
האנשים סביבך, ותרכוש את החברים שכל כך ייחלת להם. ולפעמים היה
נדמה לך שהנה והמטרה שלשמה אתה חותר כל חייך לא רחוקה, וכמעט
אפשר לגעת בה, אך כשהושטת את ידך הרגשת את הקור והחושך של
האכזבה, וגילית שהאנשים שסמכת עליהם, שקראת להם "חברים", ניצלו
אותך. הכאב היה גדול פי כמה, כשנוצלת ע"י בנות יפות, ונפלת
קורבן למשיכה שלך למיניות הילדותית שלהן.

אתה מכבה את הטלויזיה אחרי שכותרות הסיום של עוד פרק "דוסון
קריק" מחליפות את סצינת הנשיקה. ואתה מרגיש טוב עם עצמך. הרי
לך, ילדים בדיוק כמוך, חכמים, ביישנים, אך בחייהם - דברים שאתה
כל כך רוצה. שוב אתה מטלטל את הראש מצד לצד בנסיון למחוק את
המחשבה, אך הדמעה לא מחכה זמן רב מדי בזוית העין, ומתחילה
לזלוג לעתה לאורך הלחי, עד קצה השפתיים. אתה מרגיש את המליחות
של הדמעה בפה ומנסה לנחם את עצמך במחשבה משביעת רצון. לא, אתה
לא כמו כל שאר הבנים, צופי הכדורגל, שומעי ה - MTV ומזייני
הבנות. אתה לא מתבייש בדמעות שלך. ובמקום כלשהו עמוק בפנים אתה
מקווה שמישהי תעריך את זה בך יום אחד. בפרטיות המעומעמת של
החדר שלך, שהפך עם השנים לחברך הטוב ביותר, זה שתמיד שם כשאתה
צריך אותו, ואף פעם לא דורש תשומת לב שאינך רוצה לתת, בפרטיות
זו אתה מרגיש בנוח להזיל דמעה.

אתה פותח את המגירה האמצעית של השולחן ומוציא את היומן. משהו
עורר בך את החשק להביט בו שוב. איזה יצר הרסני, שתמיד משתלט
עליך ברגעים כאלה, של רחמים עצמיים, תחושה שאם תמקד את התחושות
הרעות שלך ותחמם אותן לנקודת הרתיחה, המים יירגעו ונפשך תשקט.
לפעמים זה עובד. רשמת ביומן רק ברגעים הקשים ביותר. כשארמונות
החול שבנית סביבך בקפידה והשקעה, נשטפו בעוד גל אכזבה אכזרי
וחסר רחמים.

"תומר יצא עם אפרת" אתה קורא רישום קצר מתקופת כיתה ה'. ארבעת
המילים הללו הן כל מה שנדרש בכדי לעורר מסכת שלמה של זכרונות,
הבזקי כאב חד ושברי געגועים. תחושת הבגידה שחשת, עולה בך מחדש
בעוד אתה רואה את תומר ואת אפרת, את אפרת ואת תומר, הולכים זה
לצד זו מאוחר בערב בסיום המסיבה. אתה יכול להרגיש את הדם שלך
מתקרר וזורם לאט, כמו נפט. אתה נזכר איך הרגשת כשישבת על כיסא
הפלסטיק. כמו דג, שכבר שכח את טעמם של מים, אך האויר היבש שורף
את ריאותיו בכל נשימה ונשימה. תומר ואפרת רקדו, ידיו על
מותניה, ידיה על כתפיו, מרוחקים כמעה ועם זאת כל כך קרובים.
ליבך זעק וחיפש אמונה ואופטימיות. לשווא. אלוהים לא סיפק
תשובה.

אתה מדפדף עוד מספר עמודים. לרגע עוצר להעריך את התמצות בו
תיארת כל סבל שאי פעם עברת בחייך. בלי תאריכים, כמעט בלי שמות.
בלי מטאפורות. רק משפטים קצרים - פתקים מן העבר.

"היא רוצה להיות רק ידידה שלי" אתה קורא באחד העמודים. אתה
עוצר לרגע, מנסה לשייך את הכתוב לאירוע קונקרטי ומתחיל להצטער
שלא רשמת יותר, אך נרגע כשאתה מגלה שזכרונך אינו בוגד בך גם
הפעם.

לפתע מצלצל הטלפון. אתה מניח את היומן על המיטה ועונה.

"שלום, בועז נמצא?" אומר קול נשי בצידו השני של הקו.
"כן, מדבר."
"קוראים לי שירלי... אתה לא מכיר אותי."

הלב מתחיל להזרים דם בקצבים גוברים והולכים לכיוון המוח שלך.
מי זאת?? זה לא נשמע כמו סקר או איזו שיחה רשמית, אנשים לא
מציגים את עצמם כך בשיחות כאלה. אז מה קורה כאן לכל הרוחות,
אתה חושב, חושש מהתקוות שלפתע מתחילות להתעורר בראשך. עגל בודד
של זיעה קרה זוחל במורד הגב שלך.

"אבל ראית אותי."

"באמת? איפה?" - אתה משתחרר לרגע מהסחף הריגשי בכדי לשתף פעולה
עם השיחה.
"ישבת מולי ברכבת לחיפה, לפני יומיים ולפני שקמת.."
אתה כבר לא שומע את המשך המשפט הנאמר. כדור צמר גדול מטפס
במעלה גרונך והמחשבות מתרוצצות במוחך במהירות. מי זאת? איך היא
נראית? זה לא שזאת הפעם היחידה שרשמת את מספר הטלפון שלך ואת
שמך על כרטיס רכבת משומש והשארת אותו על השולחן. שילוב יפה
ובלתי מחייב, תמיד חשבת לעצמך, בלי הצורך להתגבר על הביישנות
שלך ועם זאת, פעולה שאולי יהיה שכרה בצידה. אבל אתה כבר שישה
חודשים נוסע ברכבת. כל יום לעבודה ובחזרה. חברת היי-טק. אלא
מה? ומעולם, מעולם לא קרה שמישהי אכן התקשרה אליך. בטח ממש
מיואשת, אתה חושב לעצמך ומנסה בכוח להזכר מי היא.

"הלו?" אתה שומע באפרכסת ומבין שברחת עם מחשבותיך לזמן רב
מדי.
"אני כאן."
"אה, טוב, חשבתי שהשיחה התנתקה. זה אתה שהשארת את הכרטיס,
נכון?"
"כן, זה אני."
"לא חשבת שאני אתקשר, אה?"
"אה... אני... לא יודע..." אתה ממלמל מבוהל מהדיוק שבו היא
תיארה את המחשבה שעברה לך בראש זה אתה. היא מפחידה אותך
ומסקרנת אותך, ואתה אפילו לא מכיר אותה. תחושה חזקה, כזאת שלא
חשת כבר זמן רב מתחילה להתחמם בתוך הלב.
"אז טעית, כי התקשרתי. אבל יש לי עכשיו יתרון לא הוגן עליך:
אני יודעת את מספר הטלפון שלך, ואת השם שלך, ואתה לא יודע שום
דבר עלי."
"אני יודע שקוראים לך שירלי," אתה נרגע מעט, "מאיפה את?"
"חדרה, ואתה? רגע, אתה בטח מנתניה"
"נכון, ראית אותי יורד..."

השיחה המקרטעת מתחילה לאט לאט לצבור תאוצה ועוברת מדיון זריז
על הפרטים האישיים לשיח פילוסופי מעמיק על אלוהים, אמונה,
גזענות ואהבה. מדי פעם היא צוחקת צחוק מתוק ומתגלגל מדברים
שאתה אומר. ואתה בכלל לא התכוונת להצחיק. עם הזמן אתה נרגע
לחלוטין, קצב נשמתך מואט והרעד בידיים עובר. אתה איתה. זורם
בזרם המילים והמשפטים, צוחק, מחייך ומתמוגג מאושר. אושר שלא
חשת כבר זמן רב. נושאי השיחה מתחלפים במהירות, וזה נראה שהיא
אף פעם לא תסתיים, שתמיד יהיה לכם מה להגיד האחד לשנייה. אתה
זורק מבט על השעון שתלוי על הקיר ונדהם. כבר שעה וחצי ובכלל לא
שמת לב. היו לך תוכניות לערב, הבטחת להתקשר לחברים שלך, אבל כל
זה נעלם אל מול הרגעים הנפלאים עם שירלי. ואתה בכלל לא כל כך
אוהב לדבר בטלפון. מי יודע כמה זמן עבר מאז שדיברת כל כך הרבה.
מי יודע כמה זמן עבר מאז שנהנית כל כך מהשיחה.

"אתה רוצה לרשום את מספר הטלפון שלי?" היא אומרת כשהשיחה
מתקרבת לסוף.
"כן, בטח!" אתה אומר בהתלהבות.
"תרשום - 04-6781392"
אתה רושם את המספר על דף, מקפל אותו כמה פעמים ומכניס למגירה.
אינסטינקט ילדותי שנשאר לך, עוד מימי הבי"ס היסודי, להחביא כל
דבר. שלא ידעו. שלא ישאלו שאלות מיותרות.
בינתיים בשני צידי קו הטלפון משתררת שתיקה מעיקה. צריך לסיים
את השיחה. אתה יודע שאתה צריך להגיד את זה. וכבר חשבת שאחרי
שיחה כל כך ארוכה ומהנית, לא תהיה לך בעיה. אבל הפחד שלך משתלט
עליך ברגע הכי לא נכון.
"אז נדבר מתישהו?" הוא כל מה שאתה מצליח לאמר.
"כן, נדבר". אם היית פחות עסוק בלכעוס על עצמך על כך שלא בקשת
ממנה להפגש איתך, היית שם לב לגוון האכזבה בקולה של שירלי. אבל
אתה עסוק מדי בלנתח את עצמך.
"טוב, אז ביי"
"ביי"

אתה מניח את הטלפון האלחוטי ומתיישב. לפתע אתה מרגיש עד כמה
כואבות הרגליים שלך. וזה לא פלא - אחרי הכל התהלכת בחדר במשך
השעתיים האחרונות. האגרופים שלך מתכווצים. אתה נזכר בכל אותן
הפעמים הרבות בחייך שפחדים, חששות ושאר העקבות הפסיכולוגיים
שפיתחת לעצמך מינקות עצרו מבעדך לעשות את מה שרצית בכל מאודך.
מעולם לא אמרת לאפרת שום דבר על איך שהרגשת כלפיה. היא לא
ידעה. והיא הלכה עם תומר. אתה רצית להגיד לה שאתה אוהב אותה,
רצית להגיד שאתה רוצה שהיא תהיה חברה שלך, רצית, רצית... אבל
כל מה שהצלחת לאמר היו משפטי סרק כמו "מה נשמע?". קיווית לשווא
שהמבטים הממוקדים שלך עליה, וההסתובבות הבלתי פוסקת שלך לידה
יבהירו לה את רגשותיך. לא הבנת אז שהטקטיקה שבה נקטת רק הרחיקה
אותה ממך יותר ויותר. הצקת. והיא לא סבלה אותך על זה. אחרי
שהתגברת על אפרת, שנים אחרי זה, קיבלת החלטה להיות כן. ופעם
אחר פעם, אירוע אחר אירוע, נערה אחר נערה, אתה נפלת קורבן
לחוסר היכולת שלך לעמוד מאחורי ההחלטה הזאת.

אתה עוצם את העינים ומנסה להרגיע את הנשימה שלך. ההתרגשות
מהשיחה והכעס העצמי הביאו את הגוף שלך לתשישות מוחלטת. אתה
מתיישב על המיטה, נשכב, מניח את ראשך על כרית, עוצם עיניים ולא
נרדם. המחשבות מסרבות להרפות וצללית של בחורה מרחפת לה בתוך
החושך של עינייך העצומות. מהר, בכדי שלא יהיה לך זמן לחשוב על
זה מחדש ולעצור את עצמך, אתה קם מהמיטה כמעט בקפיצה, מוציא את
הפתק המקופל מהמגירה, ומחייג.
"שלום, שירלי נמצאת?"
"לא, אני מצטערת, היא הרגע יצאה. למסור לה משהו?"
"לא, לא, תודה."

באפיסת כוחות מוחלטת אתה מתיישב חזרה על המיטה, מרים את היומן
לידיך, פותח דף לבן נקי ורושם מילה בודדה : "שירלי".