שני בלונים מתנופפים
בידיו של ילד,
מוזר
שאת שואלת
אותי
      כאן
             עכשיו.
אני לוחש באזנייך
מילים רכות של סתיו.

פרוסת הלחם שאת מפוררת בידייך
ומפזרת ליוני הכיכר
מה זה בעצם נותן לך?
מוזר,
מאוד מוזר.

בין שאון אין ספור עוברי אורח
ושיחות בטלות של כרך,
הספסל הזה בוודאי זוכר
פסיעות רגליי עם אחרת,
פסיעות רגלייך עם אחר,
גם אם את שכחת.

מוזר,
מאוד מוזר שאת שואלת.

את רואה...? שם מעבר לפינה
שני בלונים בשמי הערב,
מכתימים אפרורית פניו.
אחד אוחזו הילד,
השני
שט גבוה מעליו.

מוזר,
מאוד מוזר.