נעצתי עוד פעם את לוח הברזל החלוד בקרקע התחוחה, ודחקתי את
העפר אל הדפנות. בכל פעם שהנחתי לדופן עם אתי המאולתר בכדי
להעמיק את הבור או בכל פעם שנאבקתי באבן טורדנית שסירבה
להתפנות, החליט אחד מדפנות הבור לקרוס פנימה, כאומר "עד כאן,
חביבי, ולא סנטימטר אחד יותר". פיפסי מתה. פיפסי מתה, ואני
נאבק בשיער שלי שמתעקש לגלוש לי אל תוך העיניים, במפולות הבוץ
שלא מפסיקות להסתער לי אל תוך הבור, במכנסיים חסרי הכפתור
שנחושים בדעתם להראות לכל העולם את החריץ המיוזע שלי, בצורך
ההולך ומתגבר שלי בסיגריה. פיפסי מתה, ואני חושב: כלבה קטנה,
בור קטן. מה הייתי עושה עם רוטויילר. גברת ליפמנוביץ עומדת
מהצד השני של הגדר, מתבוננת בצעיר שחופר קבר בידו האחת, מושך
את שיערו הארוך לאחור בשניה, ומקלל בהפסקות מתוזמנות מראש בשפה
שהיא לא שמעה מעולם. "אתה לא מבין", היא אומרת, "הייתי מדברת
איתה". "הייתי מדברת איתה, ועכשיו אין לי עם מי לדבר". ואני
חושב, 14 בני אדם נהרגו שלשום בפיצוץ בזמן שישבו לאכול ארוחת
צהרים, אנשים איבדו ילד, הורה, אח. כשהיא היתה מדברת אליה, היא
ממש נראתה כאילו שהיא מבינה כל מילה. אני זורק את לוח הברזל,
ומתחיל לחפור עם האצבעות, שובר ציפורן על אבן שמסרבת לזוז,
מפסיק עם האסטרטגיות, מתחיל עם המהירות. פעם אחת, כשהיא היתה
עצובה, פיפסי שמה עליה את הראש, היא ידעה שמשהו לא בסדר. אני
כבר לא חופר בור, אני במלחמה. אם הדפנות יקרסו, אני אחפור יותר
מהר, אם אבן תתעקש, אני אשבור אותה לחתיכות. אני אחפור את כל
השדה המזויין הזה אם אני אצטרך. האיינשטיין הזאת תזכה לקבורה
למופת.
השכבתי אותה בעדינות, מכסה בתחילה רק את גופה כך שראשה יבצבץ
אחרון, לשאיפה אחרונה של אוויר רווי ריחות שדה של חורף. הייתי
ילד. לא יהיה יותר כלב שידבר עם גברת ליפמנוביץ, חשבתי בעודי
מהדק את העפר מעל קברה הטרי, עובר מסביב שלא לדרוך מעליה.
הרמתי אבן שהוצאתי קודם מהבור, ולפני שקבעתי אותה בראש החלקה,
חרטתי עליה, כמו שלא עשיתי מאז שנהייתי מבוגר מדי לעשות לחיה
הלוויה ממלכתית, "פיפסי". לגברת ליפמנוביץ לא אכפת שבחיפה
פוצצו מסעדה. גברת ליפמנוביץ נשארת לבד. |