ללמוד להרפות זה,
לשחרר את הפחדים השלובים באצבעותיי,
האוחזים בקנאות מגבת,
          וחומה,
מגינה מסתירה מרחיקה מהעולם
של מערומיי,
        בפשטותם הקסומה,
שהתרחקה עם השנים.
ופשוט להיות.
קחו אותי ככה, ידיים פרושות לצדדים,
כמו שאני,
עלובה וזוהרת גם יחד,
מתוקה ומחוספסת, ילדה זונה, אישה וצחוק,
מחשבות מחשבות,
חטטו במסמכיי הסודיים ביותר,
גלו את כל שלדי ראשי המוצללים,
הנה אני.
הנה אני.
עומדת בפניכם, פחדנים וצבועים, אמת.
הבחירה שלכם, נסו גם,
טעמו מנקטר העירום מבשמיכם החמוצים ומחלפותיכם הזוהרות,
ראו אותי,
חופש.

לרגע קט,
הפלאפון שלי היה מלא
במילות אהבה
(מתוקות)
לרגע קט,
כל צלצול חבא בסופו
        כמה נשימות חמות
                        של לב רך,
ולרגע קט,
הלב הפצוע, המדמם,
שלי,
התחיל להאמין,
בסוף טוב,
של אגדת פרא.

כל התלתלים שלי
כאן,
העדינים, כמעט שלא
נראים,
בשיערי החום,
ובעיני הרעבות,
משתלבים היטב,
בבהירי השיער הסמוקים,
שליבי תר אחריהם,
במשימת כיבוש,
ובעינהם הבורקות, כך נדמה,
לנוכח השונה.

שכחתי מהעכבישים בהולנד,
טווים קוריהם בשיערי,
שכחתי מהאנשים הנחמדים,
החיוכים המתוקים,
הרגעים הצבועים שמרכיבים את היומיום.
ורק אותך,
זוכרת עד לפרטים הנעלמים,
   העולים ושבים במסתרי ראשי,
ורק אותך,
   לא שכחתי לרגע.

שיר בחרוזים (אבל רק בכמעט)

אדם חדש נולד
צורה יפה יפה של ילדה שפחדה
אדם חדש נולד
אישה.
מפסלת את חיקה העירום,
לתוך צורות וגדלים,
שונים,
שבוחרת בעצמה.
בוחרת את דרכה, לכאן או לכאן,
ולפעמים גם וגם,
עולה על מטוס,
מחייכת רחב לגבר עם עיניים יפות,
מחשבות מחשבות,
אני האישה שאני בוחרת להיות.
עגילים עגילים,
שיער מתבדר ברוח,
ניצוצות בעיניים,
החלטות החלטות,
חיים.

הכתב שלי כאן אחר,
שמח ועגול,
מקורזל,
מעלה מנגינות,
מנוקד, גדול,
הצחוק שלי כאן פראי, עמוק,
מתוך הבטן והחוצה,
טעימת שפתיים מהנשמה, וישר לאוויר העולם,
משחרר, משוחרר,
חושף שיניים,
מעלה עשן,
מתוך האש הזאת,
הפנימית שמתוכה הוא בוקע,
דם חם בעורקים,
צחוק שמהדהד, כמו ריקושטים של אושר,
פנינים פנינים, שורות מחץ כמו חיצים,
יורקת מילים,
משלחת קשתות.

אמרת שאתה לא טוב במילים,
כמוני,
הייתי צריכה לאמר שאני לא טובה בשתיקות,
כמוך.
והייתי צריכה לדעת,
שבסופו של דבר,
יגמרו המילים,
ולא יעזור עוד דבר,
לא אוכל לשנות כלום,
לא משנה כמה אתאמץ,
לאילו גבהים אעלה,
עבורך, אהוב,
ולכמה שפלים ארד,
בגללך, אכזר,
אפילו אם אגע בציר העולם עצמו,
זה לא יגרום לך,
לאהוב אותי.

הקבצנים של לונדון,
מספרי סיפורים,
שחקני קברט,
פעלולנים וליצנים טראגיים,
מתהלכים ברחבי העיר,
בקרונות הרכבת השקטים ומלאי ההמולה,
ומבקשים רחמים,
חמלה,
על אפסותם הוותרנית.
אדי סמים נושפים בעורפם,
זיעה צינית במורד מצחם,
בוחנים אותך, אדם,
איפה תמימותך, איפה חמלתך,
ואיפה הזמן והכסף שלך.
כמו סוס מכוסה עיניים, הולך קדימה עם הלב,
או פוקח עיניים מהבעיטה הפראית של העולם,
והולך באפרוריות נטולת קסם ואמונה,
אדישות מקפיאה לנוכח המסכן.
הם בוחנים אותך, ואת אמונתך,
בטוב, ברע, ובאנושי.
ואתה, אחרי זמן מה, מתפכח ומתעורר.
קבצני לונדון לימדו אותי,
שאסור לבטוח באיש,
ושאין רחמים בעולם.

היום בכיתי בגלל מפרט, ולב שבור,
ברחובות לונדון,
על רצפה קרה,
נזהרת מחניתות העוברים ושבים,
נאחזת בטיפות מרות של קסם,
שחומקות בכוח בלתי נדלה,
של מציאות, זמן, ובריאות.
   החלמה,
שזמנה הגיע, משכבר,
אך לא מניחה את הדעת,
ולפעמים (לפעמים)
מחשבה פושעת
תוקפת את הלב המבולבל,
ויהיה בסדר (בסוף, עכשיו, זה לא משנה).
יהיה.

כל הפחדים כולם,
אני קוראת לכם,
התנקזו,
לתוך תעלות עבר,
ושכחה.
הניחו לי,
ללכת זקוף.

יום אחד אהוב יכרוך בי ידיים,
ישלח עיניו בכל רחבי גופי,
ובתמורה אעניק לו חיוך,
מתוק ומחוספס,
את דמעותיו בבקבוק,
ואת אהבתי,
בליטוף שיערו,
והצצה במכאוביו.
יום אחד אהוב יכרוך בי ידיים,
את זה אני יודעת,
מחכה לראות את מאור עיניו,
שמש, צל, או ספינת רפאים,
לתוך שלי, מתוך חיוכי,
צלילים מתוקים,
של הומור משתפך,
מחכה לטעום צבע חיוכו.

להיות זאת שהוא בוכה לה,
דמעות של ילד,
זה כל מה,
שאני מבקשת.
יום אחד אהוב יכרוך בי ידיים.