בפרברי הולנד
איבדתי את שפיותי
היא לא עמדה איתנה מלפני כן
אבל ראו כמה יפה פה
לצנוח
במעמקי האוויר הצלול
השמש הקופחת
ואגמי הברווזים
שכאן.

ניסיתי להיות נווד
לקחת תרמיל ומקל
אך לכל מקום שהגעתי
התרמיל הקשה עלי
בדיוק כמו מקודם,
לא משנה כמה
יפה היתה
הדרך מסביב.

הייתי רוצה גבר הולנדי
תמיר (וגם בהיר)
לבנות איתו בית
(פסטורלי, עם חווה)
שיאהב אותי,
עם שיער חום ועיניים מבולבלות,
שיאהב אותי.

אני משקרת למחייתי,
מפלצות קטנות מפי,
מנקרות ב
כאוס הכללי,
המאכל,
מתלעות בולעות כל,
מתוקות ועדינות כמו
נשימה,
מכאיבות כמו
כל דבר כבד ש
התיישב על הלב.

כל האנשים הנפלאים
בעולם,
תנו לי להכיר אתכם,
שתפו אותי בצחוקכם
               המקסים,
הצילו אותי
   מבדידותי.

ריחות בית,
במקום הכי זר ביקום,
מראות חמימות ואהבה,
הפסיקו להדוף את
מחצלות ליבי המעונות.

גם לי יהיה בית פה,
מתיישהו,
וגבר שיאהב, וריח בישולים,
וקצת שמש,
ושקט.

Netherlands
נשמע כמו
ארץ לעולם לא,
ומסתבר, לפעמים,
שאכן זה כך,
לעולם,
לא.

מוחות קפיטליסטיים
עיוותו את עולמי,
החלל שנותר
היה מלא בתשוקה,
אבל לתשוקה נדרש אומץ (שיש)
ואמונה (שאולי אין),
וכרגע,
שום דבר לא ברור,
ושום דרך אינה
טהורה ללכת בה.

שמש בוקר
אני מרשה לך
לצרוב אותי
דרך שמשות בהירות
של מכונית נוסעת
בפאתי שבילים קסומים,
בארצות רחוקות.
ללא וילון,
שיסתיר
אותך, ואת בדידותי,
המשתרעת למרחקים.

עיניים כחולות זרות
של גבר,
בודד ורעב,
ניסרו אותי,
הפשיטו אותי,
השאירו אותי במערומיי,
מתחת לבושם ולג'ינס,
בודדה וערומה,
כמעט מאוהבת,
בעליבותינו המשותפת,
רחוקה ואינטימית גם יחד.

יש פה משהו משונה,
באוויר כאן מסביב
הפורח,
המעצים,
משהו המאפשר להתהלך בפשטות,
לא מושלמת,
חשופה וזוהרת
לעיני כל.
בועה טבעית,
שאין לה אחרת.

בקיץ החם ביותר מאז 1900
הזכרונות התערבלו
לכדי עיסה,
נסיעות חלומיות מול
נופים פראיים ביופיים,
נטרפו יחד עם תחושה בלתי מתפשרת של
טעם חדש וחיים זרים,
נפלאים, ירוקים ורחוקים,
עננים עננים,
שמש ערב,
דרכי פלא.

הייתי מתבשמת 15 פעמים ביום
בשבילך,
וקונה לך גרביים,
וכשאפשר,
כשאפשר,
יושבת לשמוע הכל,
כל מה שתרצה.

אני חלק מחבורת רמאים
שחיים את דרכם
בצורה הכי כנה שיש.

בהולנד
למדתי ללכת
כמו שצריך.
אישה.
מכניעה את שפיפותי
תחת מבטו הבוחן
של העולם.
שהתגלה, מתוכי,
כמבט אוהב,
ובבוא הזמן,
מרפא.

אלונים,
העמיקו שורשכם,
הסתירו את הבושה,
שהייתם כאן,
צפיתם בזוועות תבל,
ולא עשיתם דבר.
(לא חסמתם כבישים
בענפיכם הסבוכים,
לא נתתם לזעקת בטן האדמה להשמע).

הכבישים בגרמניה חסומים,
תמיד הם ככה, מדינה בשיפוצים.
הגרפיטי מקעקע את צידי הדרכים,
מפשט ומפשיט את הבניינים היוקרתיים ביותר,
הנוער מתהלך בכובעי מצחיות הפוכים ומכנסיים גדולים,
ככה בשעמום, בחוסר טעם.
אפרוריות השמיים מסירה את הטעם הדהוי ממילא של נופיה
המשמימים.
הגגות המרקיבים של הבתים הישנים
לא מעלים רגשות או מחשבות בדבר זהות יהודית.
הקונפליקט היחיד שלי הוא עם האלונים, ששתקו,
עם ניצני הענפים שבולטים ברעננותם,
ועם ההולכים ושבים ששערם מאפיר או מלבין.
ששנותיהם הולכות ודועכות, וחדות מבטם לא מתערערת לרגע.

אני רוצה להיות אש,
תוססת ומתפרצת,
מפזרת חיוכים ויורקת צחוק,
ושתאהב, ככה,
מבין התלתלים המבולבלים,
ושתאהב.
אני רוצה להיות חיים,
להיות פרץ, ללא הפסק,
פניקס של חיוניות,
שמתדלק את ליבו המתחזק
בלילה,
בין חלום לחלום,
בין הזיה למשאלה.
כרגע זה נראה אפילו,
אפשרי.
(וכל בוקר לקום,
בכוחות מחודשים).
אני רוצה להיות אש,
סמל, לתמיד, של חיים
(אתה גורם לי להרגיש ש
ככה אני מושלמת.
כי ככה בחרת לראות אותי. תודה)
מבין הדמעות החנוקות
על כל מה שאיני ולא אהיה,
יש נשימות רכות של
קבלה.
תאהב אותי ילד, תאהב.
אני אוהב אותך בחזרה,
רק
תאהב.
(אני מבטיחה להיות מתוקה, גם)

רחוק מכל זה,
מחכה לי שקע חם
של גבר
(עם כתפיים רחבות וצוואר רך)
להניח עליו את הראש.
אולי, אולי לא.
(אשליות או מציאות תלויות על חוט השערה)
מחכה לי רגע חם
ומתוק, ושקט
ליפול לתוכו.
(ובנתיים, דמיונות והזיות).

קרעתי את המספר שלך,
ספרה ספרה,
ועכשיו רק נשאר לי,
לתלוש את המבט שלך,
מתוכי.

כמו מתוך חלום,
הזיה פרועה שהשתרשה
בטבעיות אדישה
לחיי,
אני כאן.
בלי דאגות, בלי הפחד
של לא להגשים את עצמי,
בלי שעונים בוחנים
ומבטים מצקצקים.
רק קיום, פשוט ובסיסי,
קצת כסף, קצת חיוכים,
הרבה מחשבות עליו
(ילד שלי. הלוואי. אשליות)
וגם קצת, אולי, שקט.
הפסקה מהכל.
מרגישה יפה, ואם לא זה,
מרגישה
אישה.
מבטלת טיסה, כדי למתוח
את גבולות המציאות
שלי.
זמניות מופרעת, שתמשך עוד קצת.
(וגם, לראות אותו).

האמנתי פעם לילד שאמר,
שהוא יקח אותי רחוק,
רחוק מכל זה,
מכל הפחדים כולם.
כמעט האמנתי לו
שמדי האביר, המושאלים,
החנית החדה, מפלסטיק,
והסוס האציל, המנומנם,
הם באמת שלו.
אבל נדמה לי שבקרקעית פחדיי ידעתי,
שתעיתי בתוך יער כשפים
בתוך הרפתקאה נעלמת
שבסופה
תפציע המציאות,
ותפצע האמת.

שיר בחרוזים
דיברתי על פוליטיקה,
אהבה, סקס ויין,
עם כל אנשי פלאות תבל,
הלכתי בדרכים שונות,
ולא מצאתי מנוחה.
נכנסתי לבתיי עניים,
עשירים, וגם סתם,
בתי ביניים,
ולא מצאתי מנוחה.
כסף, בישולים,
קצת רומנטיקה בשעת ערביים
(ככלות הכל אני שלך)
הכתירו אותי סוף סוף אישה,
ושוב,
לא מצאתי מנוחה.

אני מזמינה אותך,
לכוס קפה ועוגה,
תטעם מהמתיקות
שסיגלתי לעצמי,
חייך אלי באלפי זכוכיות
זיכרון מנופצות
ראה אותי מדממת על הרצפה,
מחייכת חנוקה,
שותה קפה ואוכל עוגה.

החיים הפשוטים
מתרכזים ב
ביטחון קטן, אחד, שלם,
שקע חם, מבט מעריץ,
ריח סדינים וטעם שפתיים.
החיים הפשוטים, הטובים,
מתרכזים בשקט,
מלטף וחודר,
נשימות רכות,
נמנום בוקר בזרועותיך
(מי שלא תהייה, אהוב)
וחיוך,
נמתח על פני בית.