כרגיל, השפעת האלכוהול חולפת לה, ואני חוזר לאיטי למציאות.
עברתי את הפרוצדורה הזאת מספיק פעמים כדי לצפות כל שלב בדרך
הארוכה אל האור בקצה המנהרה- הפיכחות הנודעת לשמצה.
זה מתחיל בריחוף מוזר שכזה, מעיין לימבו בין מציאות לשיטיון,
שבא לפני הנפילה.
החוויה ממשיכה בתחושת עייפות שמבטיחה בשקר להשבית כל רגש.
התענוג נחתם לבסוף במודעות מכאיבה, הממצה עצמה במהרה במטח
חגיגי של אלכוהול מהול בנוזלי כיבה על דפנות חרסינה לבנות של
אסלה אקראית.
למרות הניסיונות החוזרים והנשנים, תמיד ידעתי שאף חומר ממכר,
אלכוהול או סם, לא יוכל להחליף את ההתמכרות שלי אליך.
לחיוך הממזרי הכובש, למבט החמקמק והנבוך, לשפתיים הסקסיות.
היום לא היה שונה מאין ספור ערבים אחרים בעבר. שתיתי עד לנקודה
בה לא הבדלתי טוב מרע, מתוק ממר, עונג מכאב, כדי להשיג לפחות
שעה של שלווה ואושר, מזויפים ככול שיהיו, בעוד שאת יושבת שם,
מחייכת בעונג.
אני יושב עם כל האנשים שאני אוהב- ואיתך, מחויך, בעודי מת
מבפנים.
ההצגה מצליחה בדרך כלל לכסות בעוד ועוד תלאים את החורים בתדמית
המאושרת שטיפחתי בנאמנות. האמת לא יכולה להיות רחוקה יותר
מהתדמית, תמיד אמרו שאני שחקן טוב.
כשאת מחייכת את החיוך הביישן הזה שלך, אני צריך לנצל כל כוח
נפשי אפשרי כדי למנוע מהדחף לנשק אותך להשתלט.
הכשרון הייחודי שלי להרס עצמי ממציא עצמו מחדש כל פעם ומעניק
לי כלי חדש להתמודדות עם כך שמעולם לא התגברתי עליך.
פעם אלכוהול, פעם הדחקה, פעם סטוץ מיותר, אף אחד מהם אינו
משכיח את הידיעה שאת כבר מזמן חלק ממני, הראשונה שאהבתי.
למרות שאני יודע שאת רעה בשבילי, למרות שאני יודע שכל דקה
במחיצתך תהפוך לשתי דקות של מחשבה עליך,  אני מנסה לנצור כמה
שיותר רגעים וזיכרונות.
ניסיתי לשווא לשנוא אותך על כך שבחוסר הידיעה שלך את מוחקת
אותי, ובעיקר על כך שאין לי את האומץ להתעמת איתך, מעולם לא
יכלתי לך.
התמונה שלך יושבת שם, עדיין חמה ולחה מהמקלחת, שקועה במרה
שחורה, לובשת חולצה לבנה המונחת ברשלנות על כתפיך כשחזייה
שחורה מבצבצת מתחתיה, יכל לרדוף אותי חודשים, אבל המצב כבר לא
כמו שהיה.
היום, אחרי עוד ערב של שתייה והדחקה, הבנתי שההתמכרות שלי אליך
חייבת להפסק, אני לא אתן עוד לעצמי להגיב לנוכחות שלך בצורה
הזאת.
דרכינו מתפצלות עכשיו לתקופה ארוכה, ואני מקווה שעם המרחק תבוא
השכחה. אני מקווה שכשאחזור בשבוע, בחודש, בשנה הבאה, אני לא
אהיה ככה.
חלש, עלוב, מכור.